להתחבר לעץ החיים

פרק חמישה עשר

יוסף

מרכבת היסוד

א. דג החלומות

מראשיתו, שונה יוסף מכל אחיו, וגם כאשר הוא חי ביניהם, הם מתקשים להכילו, לחבבו באמת. לכאורה, רק קנאת אחים היא זו, ובאמת, יש משהו ביוסף, שעל אף יופיו וחינו, מעורר אצל אנשים מסוימים תחושת ריחוק, גיחוך, ואפילו פחד. אם יש כאן קנאה, הרי שהיא נובעת גם משורש אחר, סמוי יותר וכמעט לא מודע. אולי קיימת באנשים המחוברים היטב אל המציאות הזו קנאה נסתרת בבעלי החלומות; 'רחפנים', הנוגעים לא נוגעים במציאות החיצונית, לא שייכים אליה וגם לא מוכתמים ממנה. תכופות, מאנשי הזן הנדיר הזה קורנת אצילות נפש מיוחדת, שאנשים ארציים יותר מתקשים לכבד כי היא מתפרשת להם כהתנשאות או שגעון.

יוסף הוא חוזה נסתר, 'צפנת פענח', נביא, דובר ספירת החלום. דרכם של חוזים שסביבתם הקרובה רואה בהם תכופות בטלנים והוזים בהקיץ, בעלי שגעון גדלות. אמרו חז"ל, "אין נביא בעירו". בעירו, בקרב משפחתו, כל הסיכויים שהנביא יכונה, "משוגע איש הרוח".

חייו האמיתיים של יוסף מתנהלים על פי צופן נסתר, שהוא מתקשה להסבירו לבני התמותה הרגילים. במיוחד, כי לו עצמו הוא נראה כל-כך טבעי. יותר מכל, דומה הוא לדג פלאי המשוטט במצולות הים, בנבכי הנפש, בחלומות, בהזיות, בדמיון המופלג. הוא עצמו מתקשה להבין שיש אנשים שאינם יודעים כמעט כלום על הממלכה הטמירה הזו, היפהפיה, חסרת הגבולות.

יש הרואים בדמיון, בחלום, בהזיה החופשית, את עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות. בשל חירותו מכבלי הממשות יש הנמשכים אליו אך גם מקילים בו ראש; לכאורה, אי אפשר להבדיל שם בין האפשרי להכרחי, בין דברים של ממש לדברים בטלים. אכן, אמרו חז"ל, "אין חלום בלא דברים בטלים". אך לאמיתו, הכל הולך לפי החולם. אם החולם עצמו הולך בטל ורואה סתם מהרהורי לבו, הרי שחלומותיו אף הם יהיו מורכבים בעיקר מגיבוב של מחשבות טרחניות, שהיה עסוק בהן במהלך היום, ועליו נאמר, "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו". אך אם החולם אדם עמוק מאוד בדעת, באהבה, ברוח, יש לחלומותיו איכות של צלילות נפלאה והוא זוכה לדרגת חוזה; אלהים מדבר אליו, כנאמר, "בחלום אדבר בו", שהאל מדבר לידידיו ואוהביו בלחש סוד השרעפים והחלומות.

יש כאלו שנולדו עם חוש מיוחד להביט אל תוכם פנימה ולא ייפלא שהם סיגלו לעצמם את ארץ הדמיון כסביבתם הטבעית. אמני חלימה אלו רואים במציאות החיצונית רק סמל ומשל למציאות הפנימית שבתוכם. מעט מעט הם לומדים שאין הבדל של ממש בין החוץ לפנים, שהפנים והחוץ הם אחד. הם רואים איך כל מחשבה שהם הוגים כמו קורנת החוצה והופכת למציאות חומרית. מאידך, כל מה שקורה בחוץ מותיר את חותמו על הנפש וחוזר להשתבר בתוכה באלפי משמעויות, כקרן אור בתוך בועת סבון צבעונית.

דומה הנפש לחדר שכתליו מכוסים לגמרי במראות, כל אחת מהן מלוטשת מעט אחרת. כאשר מישהו עומד באמצע החדר, הוא לא רואה דמות אחת אלא אינספור דמויות, השתקפויות שונות ומשונות, הנבטות אליו מתוך המרחב האינסופי שסביבו. זה עשוי להצחיק, לשעשע, וגם להפחיד, כי לפתע הזהות העצמית עלולה לאבד את גבולותיה הפשוטים ולהתחיל לפקפק בהוויתה שלה, שנדמתה לה קודם לכן כה מוצקה ומובנת מאליה. אך אם אינך הולך לאיבוד בתוך ההשתקפויות של עצמך, אתה זוכה לחוות שהממשות שלך היא עשירה ופלאית מכפי ששערת אי פעם בדעתך.

יוסף הוא מרכבה לספירת היסוד. היסוד מכונה כך על היותו הממשות הסמויה המשמשת מסד למציאות הגלויה. הוא זה המכיל את סוד המציאות הזו ופועם בה כחיות עצומה. הכתר, שמכונה 'רז האינסוף', הופך ביסוד לסוד, שאף הוא אינסופי, הפעם בדרך גלויה וקרובה יותר לנפש הפשוטה. הוא מתגלה לה כשקיקה לפענח את המציאות הזו, המכילה סוד בתוך סוד וכך להתקרב אל שורש קיומה, לחוות את פלא קיומה. הוא בא אליה כרחשי המחשבה, כרעיונות קסומים עמוקי משמעות, כחזיונות ססגוניים, כחלומות צלולים, כדיבור אלוהי, שכולו סמלים ואותות.

המציאות הגלויה חיה מכוחה ונשמת אפה של המציאות הנסתרת – זו חוויתם הקיומית היסודית של כל בעלי הסוד. המציאות הגלויה ניזונה מהאור הבוקע מתוך שורש נעלם הטמון בממלכה סמויה, מרהיבה בהדר יופיה ובעלת פוטנציה אדירה. לכן מכונה היסוד, 'אל חי', 'המשביר הגדול', הזן ומפרנס לכל. איש החזון הוא זה ש"מפרנס" את המציאות הזו ולאו דוקא איש המעשה. לכל היותר, יש לומר שאנשי המעשה מסייעים לו להוציא אל הפועל את חלומותיו.

בכל דור, יש גאונים החולמים את חלומותיהם ומשתפים בהם אחרים, שלעתים קרובות לועגים להם ואומרים להם, שהעולה על רוחם לא ייתכן. פעם אחר פעם, הריאליסטים המדומים האלו מתבדים ואילו החולמים מוכיחים שניחנו בכושר נבואי, החוזה עתידות. כל החולמים האלו יחד מגלמים את האור המיוחד של משיח בן יוסף בעולם. הם מקדמים אותו בכוח הפנטסיה והדמיון ומכשירים אותו למציאות חדשה, משוכללת ובעלת אפשרויות, יותר מכפי שהייתה אי פעם בעבר.

לא עלה יוסף לגדולה אלא כאשר ירד למצרים. שם, סגולתו היחודית כבעל חלומות, כפרשן אלוהי לחלומותיהם של אחרים, מצאה את ההזדמנות להפגין את עוצמתה האמיתית. דוקא בעל החלומות הזה הציל את מצרים ואת כל הארצות השכנות מרעב קשה שנמשך שבע שנים תמימות.

נמשל יוסף לדג מכיוון שחייו סמויים. ובזכות הסתרה זו מעין העולם, הוא מושך ברכה מיוחדת, כנאמר, "אין ברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". אין הברכה שרויה אלא מתוך ממלכת הסתר של הרוח, החזיונות והחלום. היסוד קשור גם למיניות ולפוריות, גשמית ורוחנית. יוסף, כמרכבת היסוד, מבורך בסגולת היצירתיות האינסופית הזו, בחינת "וידגו לרוב בקרב הארץ". q

כאשר אתה מתחבר אל שורש הסוד, אל עולם שיסודו הסמל החי, אתה חוזר אל המהות המעורטלת לפני שלבשה דמות. כאן המציאות היא יותר תמציתית, דחוסה, חמקמקה, נזילה, לובשת ופושטת צורה. אך מכאן, מהיוליות קדומה זו, בוקעות כל הצורות. מדומיה ראשונית זו מתגבשים כל הצלילים. מתוך הסוד מתהווים כל הסמלים ונוצרות כל השפות השונות.

ועניין זה משתקף להפליא במדרש המספר, שמלאך לימד את יוסף את כל שבעים הלשון בלילה אחד. יוסף, שסגולתו היחודית היא החלימה, השהות במצולת הנפש, בסודות בראשית, שקדמו לא רק למציאות אלא אפילו למחשבה, היה יכול להבין את שורש השפות כולן, את המקור שממנו התהוו כל המשמעויות. לכן, די היה לו בלילה אחד כדי להבין איך כל השפות נוצרו מתוך שפת סתר אחת, מתוך מילון הסמלים והשרעפים הגדול של הבורא.

ב. סיפורי מעשיות, מיתולוגיה וברית המילה

הדרך הטובה או המענינת ביותר להציג כל נושא היא להפוך אותו לסיפור. זה מה שעושה המיתוס. המיתוס לא מביא בפניך אמיתות מוחלטות בצורה פילוסופית מופשטת, הוא מביא לך סיפור עלילה, גדוש דמויות ציוריות. המסר מופיע בתוך לבושו של סיפור. אכן, היה מענין לכתוב ספר על מספרי סיפורים, על הכוח המאגי שיוחס להם בתרבויות שונות ועל כוחו של מספר אמיתי כיום.

השפה והיקום שזורים זה בזה. ליתר דיוק, היקום הגיח מתוך צליל, מתוך המילה האלוהית. ראשית כל הדברים – הדיבור. המאמר הראשון, "יהי אור" הכיל לא רק את האנרגיה הראשונית אלא את כל דגמי המציאות, תבניות האב, שיתפתחו אחר כך בתוך החלל והזמן – את כל הארכיטיפים!

אלהים בורא את העולם תוך כדי שהוא מספר את סיפורו. ומעשה בראשית זה חוזר בכל נפש חיה, ברמה זו או אחרת. בכל זאת, מיוחד הוא האדם שקבל את מתת האלים הזו, שכוחה לברוא בכח המחשבה באופן מלא, שכל הוויתו היא בחינת 'רוח ממללא'. לאמור, יוצר האדם עולמות בהבל פה כפי שאלהים עצמו יצר את העולם הזה בהבל פה. ספר הזוהר חדור כולו בהתפעמות התובנה הזו, שלה השלכות אדירות, שהאדם הוא שותף למעשה בראשית בכח דיבורו. כך, תלמידי חכמים יוצרים ומתקנים עולמות, או חלילה משחיתים אותם, תוך כדי עסוקם בתורה הקדושה. מרגע שנתנו לאדם את השפה נתנו לו לשחק בצפנים אלוהיים, ליצור ולהרוס עולמות. כאשר בני האדם הראשונים מנצלים את כוחם לרעה ללא אחריות, מבלבל אלהים את שפתם ומוסר אותה רק ליחידי סגולה.

אפילו על התורה נאמר שנכתבה ש'לא כסדר', שאלמלא כן, יכול היה אדם פשוט להחיות מתים. אפילו שפת הקודש נמסרה בצורה כזו שלא כל הרוצה יכול להבין ולפענח את סוד הצופן הגדול שלה, את כח החיים האמיתי שלה. מכיוון שכל היכן שאתה מוצא כח חיים אתה גם מוצא ניצול לרעה שלו ככח השחתה ומוות, יש להזהר בידי מי להפקיד כוח כה עצום. על כך נאמר, "חיים ומוות ביד הלשון". ודבר זה נכון לא רק לגבי שיחה בין אדם לאדם אלא גם ובעיקר לגבי שיחות שאדם מנהל עם עצמו.

אריך פרום כתב ספר על 'השפה שנשכחה' ודן באופן שבו אבדנו את היחס לשפה האוניברסלית שהיא שפת סמלים. אך יש לזכור שכל אות וכל מילה הן סמל. כאשר מדובר בשפה קדושה הכוונה היא שסמלים אלו אינם רק משל חיצוני אלא מרכבה לנמשלם. לאמור, הסמלים הם ממשיים, הם חיים וקיימים, הם יוצרים מציאות.

השפה האמיתית היא מאגית, יש לה כוח בורא. חלק נכבד באמנותו של קוסם היא השבעות, לחשים, ושימוש בסמלים מקודשים כדי לכפות על המציאות את רצונו. במאגיה הלבנה השימוש שנעשה בשפה המאגית הוא כדי להתחבר לאור ולחיים עמוקים ואלוהיים יותר, להביא ברכה לעצמך ולעולם. כך או כך, אותו כוח הוא כח אלוהי, בלי קשר לשימוש שנעשה בו.

המופשט הוא כללי, הקונקרטי הוא יחודי. השילוב ביניהם יוצר דמויות וסיפור עלילה, את החיים האמיתיים שלך. אך כדי למצוא את האמת שבתוך האמת, את האמת לאמיתה, את המיתוס הפרטי שלך, כדי לגעת בתמצית, עליך לוותר על הרבה דברים משניים, על זוטות, על מצבי רוח חולפים. עליך לזקק שוב ושוב מתוך הקונקרטי והמופשט את אותו דיוקן שמגיח מתוך מעשה המרכבה של חייך, כפוי וספונטני, קל תנועה וכבד הגות, נעים ארשת וחמור סבר, שייך רק לך ודוקא בכך, שייך לכל. 

אמנם, טוב שיספר אדם על נסיונו האישי. אך לפעמים, ההיצמדות הזו לעצמך, לאני המתנסה, החוויתי, האישי, משכיחה ממך חכמה אחרת, התבוננות אחרת שמתבוננת עליך נשמת-העל או העצמי הגבוה שלך. לכן, יקרה שבשעת מעשה, אין האני יודע את עומק עצמו ורק בעת רצון, בשעת התבוננות ותפילה, יעלה המסר העמוק, המשמעות העמוקה, של אותו אירוע. אצל הנשמות הגדולות פיצול כזה כמעט ואינו קיים כיוון שההתבוננות שלהם היא מיידית. כוח הקליטה שלהם פועל באופן תמידי והופך אפילו את אירועי היומיום הרגילים ביותר לרמזים עמוקים, לסיפור מיתי.

לפעמים, כדי להעניק מרחב ביטוי לאותו עצמי עליך לשים בצד את כל ההתנסויות האישיות שלך, ולהניח לו לפתח את הנושא שלו בכוחות עצמו, ללא עזרתך, ממש כפי שהוא עושה זאת בזמן חלום. אכן, במהלך הדברים תמצא שהאני והעצמי משתזרים זה בזה כשני עצים שצומחים זה בצד זה וככל שהם גדלים הם מתערים זה בזה בענפיהם ונדמים לך כעץ אחד.

בכלל, לא פעם מדברת התורה על שני עצים שיש לחברם לעץ אחד. בגדול, יהיה עליך לחבר תמיד את עץ הדעת לעץ החיים. רוצה גם לומר, לחבר את האני הרגיל, שכוחו בדעת, לעצמי הגבוה, שכוחו בחיים, ושמא להיפך. לפעמים, האני הרגיל מעמיק את שורשיו בחיים עד שהוא נסחף ונעשה מרותק אליהם וצריך שהעצמי הגבוה יאיר עליו בחכמה של מעלה, דעת עליון, כדי לשחרר את אחיזתו ולפיתתו הכפייתית.

ויש להזכיר כאן את דבריו של רבי נחמן, האומר שמה שדחף אותו לספר סיפורי מעשיות דוקא היה שנוכח לדעת שבני אדם אינם נושעים בדברי תורה גבוהים. יש להלביש להם את התורה בסיפורים. כפי שמביא את הדברים תלמידו, צדיק מופלא בזכות עצמו, רבי נתן:

"באותו זמן, כשהתחיל רבנו ז"ל לעסוק בסיפורי מעשיות, אמר בפירוש בזה הלשון: 'הנני אתחיל לספר מעשיות'. וכוונת דבריו היא: מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל השם יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בהם, מה שעסק ביגיעות גדולות כל חייו, על כן הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות".

כפי שהתבטא רבי נחמן פעם אחרת, בעוד שסיפורי מעשיות רגילים להרדים בני אדם, הוא מספר להם סיפורי מעשיות כדי לעוררם. כל ההבדל הוא, שסיפוריו הם "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" – הם מיתוסים!

'השנים הקדמוניות' של רבי נחמן הן 'זמן החלום' של האבוריג'ינים, הן 'העולם הקדמון המתחדש תמיד' של רוזנצוויג, הנוכח כאן ועכשיו, הן 'התת מודע הקולקטיבי' של יונג, המציאות האוביקטיבית, האלוהית, שהיא מעבר לזמן ומקום, הן החיים כמשל שנמשלם הוא אלהים, הן מסכותיו של הנצחי, המוחלט, כאשר הוא בא לשכון עמנו כאן בעולמות הצורה ולחלוק עמנו את סוד עצמותו האינסופי.

מה יש בסיפורי העלילה שעושה אותם נגישים יותר ללב ולמוח? ללא ספק, קודם כל, קרבתם לתפיסת המציאות הרגילה שלנו, לעולם החושים. אולי זו המצוקה הראשונה שלנו, הכאוס של החושים, הסתמיות של החושים, העושר שלהם, השמור להם לא פעם לרעתם.

הסיפור דולה מתוך אינסוף הפרטים את הדמות הנעלמת בתוך יקום החושים הססגוני, העולה תמיד על גדותיו ומציף את הנפש במורכבות קשה להכלה. דומה שתמיד רצינו לדעת מה יש שם בתוך הפרטים האלו. מרבית הזמן אנו בוהים בעולם כמו באותו ציור תלת ממדי, שאם חסר לך המיקוד המתאים, אתה רואה רק כתמי צבע מטרידים. כולנו מחפשים את הציור הסמוי בתוך כתמי הצבע המכוערים האלו. והנה, מופיע מישהו והופך את כל הססגוניות הצעקנית הזו לציור עומק מדהים, מקסים, הנותן משמעות לכאוס וגואל את הנפש מאימת התהו והגודש המטריף את הדעת.

כוחו של סיפור שהוא יורד אל מצולת התהו הססגוני הזה ופודה אותנו מההיפנוט המשתק שלו. הוא גואל אותנו בכך שהוא מקנה משמעות לתהו הזה ומראה שבתוכו מפעמת רוח אלהית היודעת את מעשיה, שאיננו הפקר לריבוי הגואה על גדותיו עד להתפקע. השחרור הזה מתהו החושים תוך כדי שימוש בפרטים שלו, הוא זה היוצר את הקתרסיס האמיתי, את ההיטהרות מהפחד הבסיסי מפני הריבוי. אנו חוזרים לאחדות, אך הפעם אחדות ססגונית, עשירה, יפה, נוגעת ללב ולשכל.

אכן, הסיפור יוצר יופי בכך שהוא יוצר דמויות ועלילה המתיישבים על הדעת, המיישבים את הדעת. אנו נושמים לרווחה, אנו מתפעלים, אנו חווים את השחרור מפחד התהו. אנו רואים איך התהו חדור בתבונה אוניברסלית עמוקה. אנו רואים בתוך הפיזור האקראי של כתמי הצבע את העולם הקסום המצוי בתוכו כמו טירה מכושפת בתוך קריסטל. פתאום, מגיח מימד העומק של המציאות הזו ופודה אותנו מהזרות והטירוף הכאוטי של פני השטח.

אמנם כן, האדם מחפש משמעות. וקודם לכל, הוא מחפש משמעות לעולם שבתוכו הוא מצוי וחי. הגאולה של המופשט היא גאולה שמעבר לעולם הזה, מכאן חולשתה. הסיפור הוא הגאולה שבתוך העולם הזה, מכאן גבורתו ועוצם השפעתו על הנפש הכלואה בתוך הריבוי והיחסי.

לכן, גדולים מספרי סיפורים; הם גואלים את הריבוי מאימת התהו, הם יורדים אל התהומות ומתלבשים ב'אור פנימי'. פילוסופים והוגים מרחפים מעל ומשפיעים על העולם רק בדרך של 'אור מקיף'. ואף שלפעמים השפעתם נספגת מעט מעט, אין היא ניכרת כלל כדרך ההשפעה של מספרי הסיפורים.

לא פלא, איפוא, שהכוכבים האמיתיים של העולם הזה הם אלו היוצרים את סיפורי האנושות והם הזוכים להכרה, לכבוד מלכים ולעושר רב. היום הם מתגלמים בעיקר ביוצרי הסרטים, בשחקנים, ובכל הקהל הרב של תסריטאים, במאים וצלמים, שעוזרים להם להפיח רוח חיים בסיפורים.

הבעיה היא, שמרבית הסיפורים הם סיפורי מעשיות סתם וחסרה בהם רוחן של השנים הקדמוניות. לכן, על פי רוב, העוצמה האמיתית של מספרי הסיפורים יוצאת לבטלה או להשחתה ממש, ויותר משהם גואלים את העולם הם משאירים אותו להתבסס בסתמיותו.

ובכל זאת, מכיון שכל סיפור, ואפילו הוא סיפור גרוע ורדוד, שואב כוח ממקורו העליון, ממספר הסיפורים האלוהי בראשית הבריאה, אפילו סיפור כזה מושך את לב האדם יותר מאשר האור המעורטל של ההוגים, שרק סובב את העולם ב'מקיף', במעין 'קו ירוק'.

רעיונות מופשטים מחיים את העולם אך הם נזיריים, הם אינם מכירים את האינטימיות של הגוף ואינם חוזים אלוה בבשר אלא רק ברוח. לכן, הם נוגעים לא נוגעים ותכופות, הם חסרים כח חדירה של ממש ורפרופם אינו עושה רושם.

יגיע יום שהשילוב של המיתי, הארכיטיפי, האישי, והסיפור הקולנועי, יהיה הדוק הרבה יותר וישרת את האנושי בתהליך צמיחתו וגאולתו הרוחנית. אזי, הכח האמיתי של מספרי הסיפורים, פותרי החלומות של העולם הזה, ייצא אל הפועל כדי להאיץ את פדיון הנפש של כל באי עולם.

---

q  סיפור יוצא דופן במסכת ברכות, על אחד מצאצאי יוסף, רבי יוחנן, מטיב לגלם את תכונותיו אלו: "רבי יוחנן היה רגיל ללכת ולעמוד ליד פתח של בתי מקוואות. אמר, 'כאשר בנות ישראל חוזרות מן הטבילה מסתכלות עלי ויולדות ילדים יפים כמוני'. שאלו אותו חכמים, 'לא מפחד כבודו מעין הרע?' אמר להם, 'אני מזרעו של יוסף, שלא שולטת בהם עין הרע', ככתוב, 'בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין'. ואמר רבי אבהו, 'אל תקרא עלי עין אלא עולי עין'. רבי יוסי בשם רבי חנינה אמר, 'מהפסוק, 'וידגו לרוב בקרב הארץ'. מה דגים שבים, מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם'. ואם תרצה אמור, עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו." (מסכת ברכות, כ.)
באשר ליופיו של רבי יוחנן, נאמר, שהיה דומה ליופיים של יעקב ויוסף, שהיו בעלי יופי מופלג, פנימי וחיצוני, מעין יופיו של אדם הראשון. רבי יוחנן רצה להטביע חותם של קדושה בנפש הנשים, כך שתלדנה ילדים יפים וקדושים כמוהו. כמו אותם קבצנים בסיפורו של רבי נחמן, גם הוא היה נוטה לברך כל אחד שיהיה כמוהו. החפץ העמוק המפעם ביסוד הוא 'המשכת העצמות', שכל חיבור יוליד את הצלם האלוהי הנסתר הקיים בתודעת-העל של העצמי.