פדיון נפש






הַתְּרוּפָה לְצַעַר הַשְּׁכִינָה

הֵיטֵב חָרָה לִי עַל הַקִּיקָיוֹן הַזֶּה, עַל הַדָּג
עַל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, עַל הַסֶּקְס, עַל כָּל הָאוֹפֶל הַזֶּה
שֶׁעוֹטֵף אֶת עַצְמוֹ בְּשַׂק וּבוֹכֶה לְאֵלֵי הַשָּׁמַיִם
הָעֲסוּקִים בְּשֶׁלָּהֶם – עַל הַשֶּׁקֶר הַגַּס, עַל הָאַס
שֶׁחָמוּמֵי הַמּוֹחַ שׁוֹלְפִים מֵהַשַּׁרְווּל כְּדֵי
לְנָצֵחַ בְּמִשְׂחָק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַק מַפְסִידִים.

אֲנִי בָּז לַשּׁוֹלְפִים הַמְּהִירִים בְּיוֹתֵר בַּמַּעֲרָב
לָאֳמָנֵי הַהִישָּׁרְדוּת, מְלָחֵכֵי פִּנְכַת הַחַיִּים הַזְּעוּמָה
שֶׁחָשִׁים אֶת מוֹתָם נוֹשֵׁף בְּעוֹרְפָם וּמַשְׁכִּיחִים אוֹתוֹ
בְּמִשְׁתֶּה תָּמִיד וְנֶשֶׁף תַּחְפּוֹשׂוֹת וְאוֹשְׁרָם מוּכְתָּם בְּדָם
כָּל אֵלּוּ שֶׁשִׁלְמוּ אֶת מְחִירוֹ בְּאוֹבְדָנָם.

כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם אוֹפֵפִים עַד נֶפֶשׁ וְהַסּוּף
חַבּוּשׁ לְראשְׁךָ אַתָּה מֵבִין שֶׁכּל תִּקְוַות אֱנוֹשׁ רִימָּה
וּמוֹחֶה עַל הַדִּין בִּגְבוּרָה מְרִירָה, מַרְדָנִית
שֶׁחוֹזֶרֶת לִתְהוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת וְלא נָחָה מִזַּעְפָּהּ
עַד שֶׁאֵינָהּ מוֹצֵאת אֶת הַתְּרוּפָה הַיְּחִידָה
לְצַעַר הַשְּׁכִינָה.

לַחֲזוֹר עַל עִקְבוֹתֵיךָ עַד מוֹצָא הַנָּהָר
מִשָּׁם נֶאֱצָל הַשֶּׁפַע בַּכְּלִי בַּעֲדִינוֹת אֲנִינָה
וּמִתְפַצֵּל בַּנִּבְרָאִים בְּמַחְשָׁבָה שֶׁיִּתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה
לְלא צַעַר וּמוֹרָא, שֶׁהָרֵי לְכָל שַׂעֲרָה גּוּמָה
בְּעוֹלָם הָעֵדֶן הַקַּדְמוֹן, וְכָל נָחָשׁ
עוֹלֶה בִּסְלִיל לִצְלִילֵי חָלִיל נְטוּל קוֹל
בְּחוֹסֶן אֵיתָן, שֶׁנִּיזּוֹן עַל עַצְמוֹ.

מִשָּׁם, מִסִנְגּוּלָרִיות עֲרוּמָה שֶׁנּוֹכַחַת בָּכּל
אַתָּה חַי לְלא חֲמִידָה, מוֹלִיךְ-עַל מָסוּר, חֲגִיגִי,
לָאֶנֶרְגִּיָה הַגְּדֵלָה אַחֲרֵי שֶׁנִּיצַּחְתָּ אֶת יִצְרֵךָ
הַסְּמּוּר, הַבּוֹלְעָנִי, וְהָפַכְתָּ אֶת הַחוֹר הַשָּׁחוֹר
מִנְהֶרֶת זְמַן אֶל הָרֶגַע הַזֶּה וּמַעְגָּל עָצְמָה
לִנְחִיל כּוֹכָבִים אֵינְסוֹפִי.



***

היטב חרה לי על הקיקיון הזה, על הדג
על העיר הגדולה, על הסקס, על כל האופל הזה
שעוטף את עצמו בשק ובוכה לאלי השמים
העסוקים בשלהם – על השקר הגס, על האס
שחמומי המוח שולפים מהשרוול כדי
לנצח במשחק שיש בו רק מפסידים.

בסיפור המקורי, יונה הנביא נס על נפשו מפני שליחותו: להגיע לנינוה, העיר הגדולה, ולבשר בה את בשורת החורבן אם לא יחזרו מדרכם הרעה. ליונה יש ספקות קשים לגבי שליחותו, לא לגמרי ברורים. הוא עולה על ספינה בנסיון לברוח מפני האלהים, אך דומה שזה רודף אחריו ומעורר בים סערה. הספנים משליכים אותו לים להשקיטו. דג גדול בולע אותו ולא מקיאו עד שאינו מסכים ליטול על עצמו את גורלו כנביא. ביום קיץ לוהט במיוחד, אלהים מזמן לו צמח קיקיון, שבצילו יונה מסתתר ואז מייבש אותו. אלהים שואל אותו: "ההיטב חרה לך על הקיקיון הזה?" ויונה עונה: "היטב חרה לי, עד מוות!".
השיר אינו הולך אל הפירוש הרגיל ואפילו אינו טורח לעיין בו. משהו אחר לוכד את תשומת לבו. 'חרה' שנשמע לו כמו חרא, וקיקיון שנשמע לו כמו כמו קקי. חרון האף על המציאות הזו המחורבנת, ההתרסה החצופה, המרירה, כלפי שמים. לא מדובר בנינוה, מדובר במציאות כולה, והוא משתמש במוטיבים העולים מתוך סיפורו של יונה כיד האסוציאציה הטובה עליו.
כאן המשורר הופך לנביא זעם שחורה לו על כל החושך והרוע שבמציאות, על כל השקר שאדם משקר את זולתו ואת עצמו, על כל האמונה שאין בה ישועה. חורה לו אנושות לא רק "עד מוות" אלא על עצם המוות.
ליונה שבשיר הכל חורה, הקיקיון והדג, כל המהלכים בחייו שבהם לא מצא מגן מפני שמש יוקדת או שבלע אותו דג כזה או אחר. העיר הגדולה מזכירה אמנם את נינוה, עיר החטאים, אך גם את הסדרה 'סקס והעיר הגדולה' ובמיוחד את הסבל שהוא עצמו חווה בקשר לסקס ולאהבה.
בסיפור המקורי, אנשי נינוה עושים תשובה, צמים, לובשים שק ומתפללים על נפשם. למשורר, כל האמונה הזו היא רק שקר גס, שכן אלי השמים עסוקים בשלהם וקיימת אדישות קוסמית לסבל האדם. אינך יכול לנצח את המציאות הזו בכח האמונה. וגם כאשר אתה מנסה לשרוד בכוחותיך שלך, כאשר יצר החיים דוחף אותך להתקיים בכל מחיר ואפילו בהונאה או בכח המצאה יוצא דופן, ב"שליפת אס מהשרוול", עדיין אינך קולט שבמשחק הזה יש רק מפסידים. על נינוה ואנשיה מרחף דין מוות, שאינם יכולים להינצל ממנו, לא באמצעות אמונה ולא בכח ההישרדות האישית. זהו "מצבו של האדם" בעולם שבו הכל נידונים להיות בני חלוף.

אני בז לשולפים המהירים ביותר במערב
לאמני ההישרדות, מלחכי פנכת החיים הזעומה
שחשים את מותם נושף בעורפם ומשכיחים אותו
במשתה תמיד ונשף תחפושות ועושרם מוכתם בדם
כל אלו ששלמו את מחירו באובדנם.

במיוחד חורה למשורר משחק ההישרדות, האמנות לשרוד בכל מחיר, שגורם לכל אחד לנסות להפוך ל"שולף המהיר ביותר במערב", לעשיר ומפורסם. הוא רואה בנצחון הזה רק סוג של הונאה עצמית. יש כאן בסך הכל נשף תחפושות, התעלמות מהמציאות, מהכרה עצמית של ממש, מאמץ לשכוח את אימת המוות האמיתית.
הקשה מכל, שמשחק ההישרדות הזה בנוי על 'חוק האנטרופיה' האומר שאתה יכול להעצים את חייך שלך רק במחיר חיי זולתך. למעשה, זו הסיבה האמיתית מדוע הוא בז למשחק הזה ולאלו המדברים בשבחו או מקבלים אותו כמובן מאליו. "משתה התמיד" הזה הוא שקר גדול. קודם כל, הוא מוכתם בדם. מישהו נאלץ לשלם על התענוג שלך בחייו או בשלוות נפשו. שנית, הוא קצר מועד, הוא יגיע לקיצו מוקדם מהצפוי.

כאשר המים אופפים עד נפש והסוף
חבוש לראשך אתה מבין שכל תקוות אנוש רימה
ומוחה על הדין בגבורה מרירה, מרדנית
שחוזרת לתהות על הראשונות ולא נחה מזעפה
עד שאינה מוצאת את התרופה היחידה
לצער השכינה.

את המצב הקיומי האמיתי פגש יונה במעי הדג, במעמקים, במצולות חושך וצלמוות. בסיפור המקורי, יונה בתוך הדג אומר: "אפפוני מים עד נפש, תהום יסובני, סוף חבוש לראשי". אכן, האדם בתהום סוף סוף הוריד את המסכה מעל אימי קיומו ורואה נכוחה, את מצבו ואת סופו. בפעם הראשונה הוא באמת מבין  ש"כל תקוות אנוש רימה".
זו המחאה האמיתית של יונה, לא רק על בני נינוה אלא על בני האדם באשר הם, הנידונים למוות בכל מקרה, בין אם הם חוטאים או טהורים. העימות הזה עם המצב האנושי הבסיסי הופך את יונה למורד מטאפיסי. הוא לא יכול להסכים בשום אופן עם המצב הסופני, החולני הזה. אין לו תקווה עד שלא ימצא מרפא, ולא רק ברמה האישית אלא ברמה הכללית – תיקון כללי של ההוויה, של 'צער השכינה'.

לחזור על עקבותיך עד מוצא הנהר
משם נאצל השפע בכלי בעדינות אנינה
ומתפצל בנבראים במחשבה שיתפרנסו זה מזה
ללא צער ומורא, שהרי לכל שערה גומה
בעולם העדן הקדמון, וכל נחש
עולה בסליל לצלילי חליל נטול קול
בחוסן איתן, שניזון על עצמו.

וכאן, יונה שבשיר מבין שעל מנת למצוא מרפא אמיתי למוות, לסבל האנושי, עליו "לחזור על עקבותיו", אל המקור, אל שורש הכל, אל מוצא הנהר שהוא העדן העליון. עליו להתעלות למקום שאין בו מוות, שהוא מקור השפע והחיים, אל האור הנצחי. אין ברירה אחרת. את חידת ההוויה אי אפשר לפתור אלא אם כן תצא מן ההוויה הארצית שחותמה סופיות וחלוף ותתעלה אל אותה הוויה נצחית שמעבר.
למעשה, השיר מגלה שהפתרון שהציעה התורה האקסיסטנציאלית החילונית, שבקשה לאמץ לגמרי את המציאות כפי שהיא ולגלות בה עצמה את האלוהי מתוך הסכמה מלאה, אינה אפשרית עבור הנביא שלנו. ההגיון המטאפיסי הזה מנוגד לאיטואיציה הטבעית שלו האומרת שאי אפשר לאהוב את המציאות הזו כפי שהיא. יש צורך לעלות לשורשה ולהביא לה מרפא ממקום הנמצא 'מעבר', אפשר לנצח את המוות השולט בה רק מתוך חיבורה לאינסוף.
זה גם פתרון חידת ההישרדות האלימה, המתועבת. הרעיון המקורי של האל לא היה מלחמת הישרדות שבה יצור אחד חי וניזון על חייו של האחר. הוא חשב על כך שהיצורים יתפרנסו זה מזה "ללא צער ומורא", מתוך שיתוף פעולה הרמוני במשחק שבו כולם מנצחים, שאין בו שולפים מהירים יותר או מהירים פחות. אין בו תחרות גסה וקטלית, "מורטל קאמבט".
כאשר כולם מחוברים לאינסוף, כאשר לכל אחד יש גומה משלו משם הוא יונק, ואינו זקוק להעצים את עצמו על חשבון זולתו, אלא רק להסתייע בו להעצמה הדדית, כל החיים מקבלים את האיכות הקיומית שהאל התכוון לה בתחילה – כל העולם חוזר אל העדן הקדמון, שהוא מקור כל שפע וענג.
במצב זה האדם יכול לזכות להארה, האנרגיה שמתעוררת בו, אש הקונדליני, נחש הנוצות, היא זו שמזינה אותו בחוסן פנימי אלמותי.

משם, מסינגולריות ערומה שנוכחת בכל
אתה חי ללא חמידה, מוליך-על מסור, חגיגי,
לאנרגיה הגדלה אחרי שניצחת את יצרך
הסמור, הבולעני, והפכת את החור השחור
מנהרת זמן אל הרגע הזה ומעגל עוצמה
לנחיל כוכבים אינסופי.

המצב האנושי הפוטנציאלי הוא מופלא ביותר. אדם מתחבר ליחידה שלו, לאותה סינגולריות פנימית, מקור כל חיים, התודעה האלוהית הנוכחת בכל, והופך מוליך לאנרגיה אינסופית. הוא עובר היפוך. החור השחור הבולעני שהגדיר את הוויתו כיצור בן חלוף, הניזון על חיי זולתו, משתנה להיות 'חור לבן', סינגולריות חדשה שממנה נולד יקום כוכבים חדש. האדם נחלץ לגמרי ממשחק ההישרדות והופך לכח חיים בעצמו, למישהו שכל הוויתו היא בהמשכת שפע לעולם כולו והולדת חיים חדשים.





הַנִּשְׁגָּב


אַל תְּחַפְּשׂוּ בְּאִלְמוּת הַבִּיטּוּי, רַק בַּמֶּתַח הַיּוֹצֵר
כַּאֲשֶׁר תְּהַדֵּק אַבְקַת פֶּחָם גּוֹלְמִית לְיַהֲלוֹם זוֹהֵר
וּתְלַטְּשׁוּ עַד יִמְצָא אֶת הַיּוֹפִי אֲשֶׁר בַּעֲקֵבוֹ נוֹשֵׁף
בְּאַבְנֵי בָּהוּ וַחֲלוֹם מְפוּלָמוֹת בְּצִנְעַת הַחוֹשֶׁךְ.

הוּא כָּאן, אָסוּף בְּמַעֲגָלֵי אָטוֹם וּסְלִילֵי פְּרוּדָּה
נוֹכַח בַּחִישָׁה, בַּכְּאֵב, בָּאֵימָה, מִתְפַצֵּל לִרְבָבָה
וְנֶעֱקָד שׁוּב בְּעָצְמָתוֹ הַשְּׁגִיאָה לְאֵין חֵקֶר
חוֹזֵר לְפַעֲנֵח אֶת הַהִירוֹגְלִיף שֶׁחַד לוֹ הַשֶּׁקֶר
חָזָק מֵאַהֲבָה וּמָוֶת - כְּטָמִיר שֶׁצָּפוֹן בֵּינֵיהֶם
וְרוֹקֵם מֵהֵם כָּל רֶנֶן חֶמְדָה וְקִינַת הַחוּשִׁים.

אַחֲרֵי שֶׁרִיצָּה אֶת אַלִּימוּת הַפַּחַד וְהַתָּאֲוָה
וְדָן עַצְמוֹ לְחֶסֶד, לְלא חֵת וּלְלא מַסֵּכָה
הוּא שׁוֹבֶה אֶת הַלֵּב בְּלָצוֹן וְקוֹסֵם בְּלֵהָטָיו
וּמוֹפִיעַ כְּאֶחָד שֶׁזָּכָה לֶאֱסוֹף נִיצוֹצוֹתָיו
מִן הַנְּהִי וְחֳרִי הָאַף, מִן הַלַּהַט הָאָפֵל
וְלִרְכוּשׁ חָזְרָה אֶת זְכוּיּוֹתָיו מִצִּלּוֹ הַנּוֹפֵל.

הוּא חוֹזֵר וְשָׁב בְּכָל שַׁפִּירִית וְדָג בַּנָּהָר
הוּא רוֹמֵז בַּחֲשַׁאי אוֹ בַּדִּין הָאַכְזָר, הַנּוֹקֵב אֶת הַהַר
הוּא לָהוּט לְכַפֵּר עַל כָּל נֶקֶב, דִמְעָה וְטִיפַּת דָּם
עַד יְטוּהַר הַלֵּב מִנַפְתוּלָיו, רוֹגְזוֹ וְחֶפְצוֹ הַנִּכְלָם.

מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם עַל כָּל הַפְּעָמִים שֶׁלּא הוֹדָה
וְשָׁב כְּכֶלֶב עַל קִיאוֹ וְכַנָּחָשׁ הַנִּכְרָךְ עַל קְלִיפָּה
וְהַנִּשְׁגָּב שֶׁאֶלָיו נִכְסָף מֵעֵבֶר לַשְּׁאוֹל
יְקוֹד בְּפָנָיו קִידָּה וְיַזְמִינוּ אֶל זֶה הַמָּחוֹל
הַשָּׁמוּר לְאֵלּוּ שֶׁחָצוּ מְדוֹרֵי עֵדֶן וְגֵהִינוֹם
לְמַעַן הַתְּפִילָּה הָעוֹלָה מֵעַצְמָהּ בְּכָל יוֹם.





***

אל תחפשו באלמות הביטוי, רק במתח היוצר
כאשר תהדק אבקת פחם גולמית ליהלום זוהר
ותלטשו עד ימצא את היופי אשר בעקבו נושף
באבני בהו וחלום מפולמות בצנעת החושך.

החיפוש אחרי הנשגב, המופלא, הוא בעיני התכלית האמיתית היחידה לחיי אדם. אין זה משנה כיצד אתה מכנה את הנשגב הזה, 'אלהים', 'משמעות' או 'אהבה'. אישית, אני לא בטוח שיש כלל בחירה לנשמה האנושית שלא לחפש את הנשגב, ואפילו בלבושי התשוקה הגסה או האמונות התפלות, הנבערות מדעת. האדם הוא 'חיה מטאפיסית', הצורך להתייחס אל האלוהי הוא צורך בסיסי הטבוע עמוק בנפשו.
אך היכן לחפש את הנשגב הזה? יש שתי אפשרויות עקרוניות, 'מחוץ לעולם', במימד טרנסצידנטי, או ב'תוך העולם', במימד האימננטי. השיר מכריז חד משמעית, שאין טעם לחפש את הנשגב מחוץ לעולם, במה שהוא נעדר ביטוי, שהוא ללא לבושים – יש לחפשו בעולם הזה, שהוא סך כל היצירה שלו. ליתר דיוק, עליך לחפש אותו ביצירתיות שלך, בכל ביטוי אותנטי של עצמך.
הנשגב הוא פוטנציאל הטמון בנפשנו, בכח היצירתי שלנו. אנו מגלים אותו כאשר אנו יוצרים מתוך 'אבקת הפחם הגולמית' של המציאות שלנו, את 'היהלום הזוהר'.
כאן חזרתי אל דימוי רב עוצמה שאחז במחשבתי מזה שנים אחדות. אפשר לחפש יהלומים ואפשר להפיק אותם בדרך 'מלאכותית', המשחזרת את תהליך הבריאה המקורי שלהם. כיום, אפשר לייצר יהלום מלאכותי כאשר אתה שם אבקת פחם במעין כור זעיר, המפעיל עליה לחץ אדיר ומהדק את אטומי הפחמן למבנה מולקורי חדש, זה של יהלום. יהלום זה צריך כמובן להמשיך ללטש עד שמושג יופי עוצר נשימה. היופי, יותר מכל דבר אחר, הוא צורך מובהק המבטא את דחף החיפוש אל הנשגב.
על פי 'ספר יצירה' הקבלי, הבריאה נבעה מתוך 'התהו ובהו', מן החושך הקדמון, התהומי, ששם מקור הנביעה. ובלשונו, "תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם. בהו אלו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום ומביניהן המים יוצאים." למושג 'אבנים מפולמות' יש כמה משמעויות, אך אותי תפסה זו האומרת שאלו אבנים לחות, שמים נוטפים מהן. הפכתי את המילה 'מפולם' לפועל המורה על חזרה אל שורש החיים, אל הרחמי, שהוא מקור כל יצירה.

הוא כאן, אסוף במעגלי אטום וסלילי פרודה
נוכח בחישה, בכאב, באימה, מתפצל לרבבה
ונעקד שוב בעוצמתו השגיאה לאין חקר
חוזר לפענח את ההירוגליף שחד לו השקר
חזק מאהבה ומוות - כטמיר שצפון ביניהם
ורוקם מהם כל רנן חמדה וקינת החושים.

הנשגב מכריז השיר הוא כאן, כמו עולם האצילות, כמו שכינה, הנוכחת בכל. אפשר למוצאו בכל אטום ופרודה, בכל חישה. אפשר לראות בו את האלוהים ואת העצמי הגבוה שלנו, שניחן בעוצמה הקמאית להפוך לריבוי וגם להשיב את הדברים אל אחדותם המקורית. הוא צפנת פענח של העולם הזה, שכולו מראית עין ושקר, שכתוב בכתב הירוגליפים שאינו מובן לשכל האנושי. אולי אנו מצליחים ברמה המדעית להבין מעט מעט את סודותיו ועדיין, אין הצלחה זו מבטיחה מימוש אמיתי כלשהו ברמה הקיומית העמוקה, היחודית לאנוש.
הנשגב הוא הטמיר ונעלם, המופיע כצד שלישי, סמוי, בכל זיווג. כאן, הזיווג הקיצוני של אהבה ומוות, מעיד על משהו ש'מעבר' להם, המפיק מהם את כל ספקטרום החוויה האנושית.

אחרי שריצה את אלימות הפחד והתאוה
ודן עצמו לחסד, ללא חת וללא מסכה
הוא שובה את הלב בלצון וקוסם בלהטיו
ומופיע כאחד שזכה לאסוף ניצוצותיו
מן הנהי וחרי האף, מן הלהט האפל
ולרכוש חזרה את זכויותיו מצלו הנופל.

הניצוץ האלוהי בתוכנו צריך לעבור דרך ארוכה של זיכוך אלכימי, שבו הוא מתמיר את צד החושך שבו לאור. בשיר, ההוא, הנשגב, חווה את כל ההתנסויות הקשות יחד איתנו, מרצה את 'עונש' הפחד והתאוה ומתעלה על הספק הקיומי הבסיסי המופיע כרגש אשמה, כשלילה עצמית. כך הוא הופך להיות שובה לב וקוסם, המסוגל להתייחס אל חייו כאל משחק מטאפיסי מופלא. הוא אוסף את כל הניצוצות הנדחים שלו ורוכש חזרה את הזכויות שהוא 'מכר' לצד האפל שלו, 'הצל'. הוא מחזיר לעצמו את כל כוחותיו ואת השליטה על גורלו.

הוא חוזר ושב בכל שפירית ודג בנהר
הוא רומז בחשאי או בדין האכזר, הנוקב את ההר
הוא להוט לכפר על כל נקב, דמעה וטיפת דם
עד יטוהר הלב מנפתוליו, רוגזו וחפצו הנכלם.

כעת, אפשר לפגוש את הנשגב בכל תופעה, בשפירית ובדג, בחסד ובדין. מתוך מפגש ההפכים האלו של אהבה ומוות, נולדת חמלה גדולה, שלהוטה לתקן את כל שבורי הלב, כל חולי וכל צער, כל 'נקב', כל חור בהוויה הריק מאלוהות וחיים. על הלב לחזור לתומתו הראשונה, לפני שחולל על ידי יגון ומוות, חסך אלים ובושה מרעילה, עד ינוח לו מכעסו ויחזור לחוות אהבה ושמחה לאין תנאי. 

מודה ועוזב ירוחם על כל הפעמים שלא הודה
ושב ככלב על קיאו וכנחש הנכרך על קליפה
והנשגב שאליו נכסף מעבר לשאול
יקוד בפניו קידה ויזמינו אל זה המחול
השמור לאלו שחצו מדורי עדן וגהינום
למען התפילה העולה מעצמה בכל יום.

חז"ל אמרו שעיקר התשובה היא להודות שעשית משגה, שחטאת, ולקבל על עצמך מחויבות חזקה שלא לחזור לסורך. על מי שאומר "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" ושב ככלב על קיאו, אין מועילה כל תשובה ואין מספיקין בידו להוציאה אל הפועל. בשיר, יש חמלה אפילו על כאלו שלא הצליחו להתגבר על יצרם וחזרו על אותה שגיאה אלפי פעמים. הוא מאמין שיגיע רגע שהרצון הטוב יצליח לצאת אל הפועל ולהיחלץ מהלולאה הקשה הזו, שלא אפשרה לו לתקן את עצמו בעבר.
לפעמים, אדם אומר נואש לפגוש את הנשגב בחייו ומצפה לראותו אחרי מותו. אך מכיוון שהנשגב נוכח כאן ועכשיו, השיר מאמין באפשרות לפגוש אותו למרות הכל, בהיסח דעת. הנשגב יודע כמה קשה להיות אנושי, לכן הוא קד בפני כל נשמה שעברה על בשרה חוויות כה מפרכות וידעה צער כה אנוש. היא מזמינה אותה אל המחול השמור לא רק לצדיקים אלא לכל אלו שחוו הכל, שהעניקו לו גוף לטייל ולהתנסות במציאות הזו, שכולה הפכים, על כל מדורי העדן והגהינום שלה.

בסופו של דבר, רק התפילה הזכה, העולה מעצמה, המעידה על חיבור בלתי אמצעי של הנשמה לבוראה, מעידה שהחיפוש אחרי הנשגב הושלם. רב קוק אמר שהנשמה תמיד מתפללת, גם כאשר האדם אינו מצליח להאזין כהלכה אל הקול הפנימי הזה המלחש בתוכו. תפילה זו כולה הודיה, וידוי של אהבה. היא הפתיל הדק המחבר בין האדם החי כאן, לנשגב החי בכל הממדים ומעבר לכל ידיעה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה