אדריכל המטריקס






אַדְרִיכָל הַמֶּטְרִיקְס



הָאַדְרִיכָל הָגָה תּוֹכְנִית מוּשְׁלֶמֶת שֶׁבָּהּ כּל נְשָׁמָה
תִּמְצָא אֶת סִיפּוּקָהּ הַמָּלֵא - הוּא לא יָכוֹל הָיָה לִצְפוֹת
אֶת הַבִּלְתִּי צָפוּי, הוּא לא הָיָה בָּנוּי לְגָחֳמוֹת קְטַנּוֹת,
לְכָּאוֹטִיוּת נָשִׁית שֶׁקּוֹרֶצֶת בְּחֵן מְפַתֶּה מִבֵּין הַמִּשְׁוָואוֹת
וְגוֹרֶמֶת לוֹ לְזִקְפָּה פִּתְאוֹמִית בְּאֶמְצַע הַחִישּׂוּב.

לְדַעְתּוֹ, רֶגַע אֶחָד מְדוּקְדָּק דַּי בּוֹ לְהָבִין אֶת הַיְּקוּם כּוּלּוֹ,
לְהַרְגִּישׁ נִצְחִי וְשָׁלֵם, לַחֲווֹת אֶקְסְטָזָה שְׁקֵטָה
הַנּוֹטָה חֶסֶד לְאַנְשֵׁי הַמָּתֵמָטִיקָה וְהַהַפְשָׁטָה;
לִהְיוֹת קוּר אֶחָד רוֹטֵט בְּתוֹךְ הַמִּרְקָם הַמְּהַדְהֵד
מִקָּצֶה עַד קָצֶה בְּכָל פִּיקוֹ שְׁנִיָה וְלא מַשְׁאִיר דָּבָר
מִחוּץ לַתְּבוּנָה הָאֵינְסוֹפִית, הַיּוֹדַעַת כּל.

אֲבָל עַכְשָׁיו, הָאָנוֹמַלְיָה הָיָתָה מְגִּיחָה לְפֶתַע
מֵעֵבֶר לַפִּינָּה, מְתַּעֲתַעַת כְּחֵשֶׁק נָלוֹז,
מָטְרִיפָה אֶת דַּעַת הַבְּרִיּוֹת כְּשַׁפַּעַת הָעוֹפוֹת,
כְּחֶלְקִיק הַמְּדַלֵּג מֵעֵבֶר לִמְחִיצָּה אֲטוּמָה
נוֹסֵעַ לְאָחוֹר בַּזְּמַן וְלוֹעֵג לִמְהִירוּת הָאוֹר,
כְּהִתְאַהֲבוּת פִּתְאוֹמִית, עִיוֶּורֶת יוֹתֵר מֵעֲטַלֵּף
הַמּוֹתִירָה אֶת הַשַּׁדְכָן הַנָּבוֹן בְּפֶה פָּעוּר
וּבְּאָבְדָן עֶשְׁתּוֹנוֹת.

אַדְרִיכָל שֶׁל חוֹשֶׁךְ אוֹסֵף אֶת הַמּוּטַצְיוֹת הַלָּלוּ
בִּזְהִירוֹת לְמָקוֹם אֶחָד שֶׁבּוֹ יִהְיֶה נָקֵל לוֹ לְהַשְׁמִידָן.
הוּא תָּמִיד רוֹצֶה לְכַלוֹת אֶת זֶה שֶׁאֵין בְּכוֹחוֹ לִשְׁלּוֹט.
אַדְרִיכָל הָאוֹר מִתְבּוֹנֵן בְּהִתְפַּעֲלוּת בַּקַּפְּרִיזָה
שֶׁחוֹלְּלָה קְפִיצָה נְדִירָה וְאוֹסֵף אוֹתָהּ אֵלָיו
כְּפַרְפַּר מַרְהִיב, יָפֶה מִכּל, הַמְּשׁוֹבֵב אֶת דַּעְתּוֹ
וּמַצְדִּיק עָלָיו אֶת כּל הַיִּסוּרִים.

מִמּוּל הוּא רוֹאֶה אֶת הַמִּפְלָצוֹת הַנְּדִירוֹת
שֶׁאִיבְּדוּ כּל צֶלֶם, הַמְּסוּגָּלוֹת לְכל זְוָועָה,
שֶׁהֲרֵי כּל קָדוֹשׁ יוֹצֵר שֵׁד הַשָּׁוֶוה לוֹ בְּעָצְמָתוֹ
הַמְּחַלֵּל אֶת כּל מָה שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ
וְכָמוֹהוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לֵאוּת וּמָסוּר לִמְלַאְכתּוֹ
בְּהִתְמַכְּרוּת מוּזָרָה.

כּל מָה שֶׁזֶּה מְזַכֵּךְ וּמְעַדֵּן - זֶה מְעַוֵּות וּמְגַּשֵּׁם,
כּל מָה שֶׁזֶּה מוֹלִיד וּמֵחַיֶיה - זֶה מְעַקֵּר וְקוֹטֵל.
וּכְפִי שֶׁזֶּה אֵינוֹ מוֹצֵא סִיפּוּקוֹ עַד שֶׁלּא יִגְאַל אֶת הַכּל,
זֶה אֵינוֹ מוֹצֵא סִיפּוּקוֹ עַד שֶׁלּא יִמְחֶה אֶת הַכּל
וְיָשִׁיבוּ אֶל הַתּהוּ.

כָּעֵת, מֵבִין אַדְרִיכָל הָאוֹר שֶׁאִם הוּא חָפֵץ בִּבְרִיאָתוֹ
עָלָיו לְחוֹלֵל אֶת הַנֵּס הָאַחֲרוֹן – הוּא מַנִּיחַ לַחוֹשֶׁךְ
לִבְלוֹעַ אֶת הָאוֹר וְאָז מִתּוֹךְ עֶדְנָה וּנְחִישׁוּת אֵינְסוֹפִית
הוּא מַנִּיחַ לָאוֹר לְגַיֵּיס אֶת עָצְמַת הָאַיִן הַמְּקוֹרִית
בְּתוֹךְ מֵעָיו שֶׁל הַחוֹשֶׁךְ כְּדֵי לִבְלוֹעַ אֶת הַמָּוֶות לָנֶצַח.
כִּי מוּל הַמַּבָּט הַזֶּה, הַתְּהוֹמִי, שֶׁל הַפָּנִים הַיִּחוּדִיּוּת,
כּל זֶהוּת תַּחֲלִיפִית רוֹאָה עַצְמָהּ בָּרְאִי מוּחְלָט
וְהִנֵּה הִיא רֵיקוֹת נְטוּלַת כּל מַמָּשׁ, כַּחֲלוֹם
מוּל הָאוֹר הָאֵינְסוֹפִי הַזֶּה הַמֵּגִיחַ מֵעִמְקֵי הַעַל מוּדָע
הַחוֹשֶׁךְ מְגַלֶּה בְּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת תְּשׁוּקַת הִתְמוֹסֵסוּתוֹ
וּפוֹרֵחַ בִּנְשִׁיקָה חָזְרָה אֶל הַמָּקוֹר, שֶׁאֶת צִלּוֹ בָּא לְגָלֵם
רַק לְמַעַן הִתְעַצְּמוּת הָאוֹר.



 ***
מכל הטרילוגיה של סרטי ה'מטריקס', הקטע שהשאיר עלי את הרושם הגדול ביותר היה דווקא השיחה של ניו עם מי שהציג עצמו כ'אדריכל המטריקס', 'היוצר'. זו שיחה שאינה מובנת כלל למי שאינו מכיר את 'עקרון אי הודאות'. עקרון קוונטי זה, שנוסח על ידי הייזנברג, אומר שקיים במציאות אלמנט בלתי צפוי. לכן, ידיעה מקפת-כל היא בלתי אפשרית, לאו דווקא מפאת מוגבלות ההכרה האנושית, אלא מפני שקיים יסוד קפריזי, 'אנומלי', במציאות עצמה.
פעם ראשונה שנפרצה באופן רציני, על בסיס מדעי, ההשקפה על הידיעה המקפת-כל של אלהים או ראיית 'היקום כמכונה'. על פי ההשקפה הזו, שניוטון עיצב את הגרסה המדעית שלה, היקום הוא דמוי שעון שכל גלגליו מתואמים ביניהם באופן מושלם. ביקום כזה יש לך יכולת חישוב מוחלטת. כך, אם אתה יודע את כל מה שיש לדעת ברגע אחד נתון על מצבו של היקום, אתה יכול לחשב באופן מדויק את כל עברו ואת כל עתידו. אם רגע אחד מכיל הכל, הרי שהזמן הוא אשליה.
'עקרון אי הוודאות' מפריך השקפה זו אחת ולתמיד, לפחות ברמה של הפרט. אתה יכול לחשב רק הסתברויות של אירוע עתידי. דבר זה אומר, שהמציאות הקונקרטית אינה ניתנת להכרה מראש, ברמה של מחשבה, של תיאוריה. צריך לפגוש אותה פנים אל פנים כדי לדעת בדיוק איזו אפשרות התגשמה בפועל. המחשבה אינה מכילה את המציאות הממשית שכן עושרה שמור לה לרעתה, היא יודעת לעסוק רק בעולמות אפשריים, ב'נצח'. יש 'דילוג' בין המציאות שבמחשבה לבין המציאות הממשית. הדילוג הזה הוא המרכיב הבלתי צפוי של המציאות, הזמן האמיתי. אפשר להסתכל עליו כקפריזי וחסר משמעות ואפשר לראות בו את עקרון היצירתיות, ההתחדשות האמיתית בבריאה ואת הבסיס לחופש הבחירה האנושי.
בסרט, אדריכל המטריקס, מעין מתכנת מחשבים אלוהי, רצה ליצור 'עולם מושלם', הניחן בדייקנות מתמטית ויכולת חיזוי מוחלטת. הוא מתעב את הבלתי צפוי ורואה בו סיכון לשלמות שאליה יעד את יצירתו. כאשר הוא רואה שהוא אינו יכול לקזז מראש את המרכיב הזה, הוא אוסף את כל האנומליות שנוצרו, כל בני האדם החופשיים ברוחם, כולל את האנומליה החזקה ביותר, 'הנבחר', לעיר שנקראת 'ציון' ואז, מדי כמה וכמה דורות הוא משמיד אותן.
השיר מעלה את דמותו של אדריכל מסוג אחר, אדריכל האור, המתייחס ליסוד הבלתי צפוי בצורה אחרת לגמרי. הוא קולט שזהו היסוד היצירתי ביותר המאפשר מוטציות נהדרות. הוא יוצר בני אדם מופלאים, צדיקים נוראים, שהם הרבה יותר מוצלחים ונדירים מאלו שעלו בדעתו. הוא עצמו מופתע איך הם התעלו על כל הציפיות. אלא שקיימת בעיה רצינית. היסוד הזה, הבלתי צפוי, המופיע בטבע כעקרון אי הוודאות, גם מייצר מדי פעם בפעם רשעים העולים על כל התחזיות. למעשה, לכל חלקיק יש אנטי-חלקיק, לכל חומר יש אנטי-חומר וכנגד כל קדוש יש שד, הבוקע ממנו ובמובן מסוים שואב את כוחו ממנו, או לפחות ניזון מאותו מקור.
כך, במטריקס, סמית, התגלמות הרשע, הרוצה להחזיר את הכל לתהו, שהוא האנטי-כרייסט, מקבל את עוצמתו מתוך המפגש עם ניו. דומה שניו חיסל אותו אלא שבדרך כלשהי, הוא העניק לו חיים חדשים ויכולת שלא הייתה לו. כאשר ניו הצליח לחזור לתחיה, לנצח בפעם הראשונה את המטריקס בצורה היפה והרומנטית ביותר, בזכות האהבה לאשה, שהיא עבורו האחת והיחידה, הוא יצר את סמית שניחן בכח להנציח את המטריקס בצורה המעוותת והמכאנית ביותר בזכות השנאה לכל דבר יחודי.
אדריכל האור נוקט באותה גישה של אדריכל החושך, אך הפעם כדי לבטל את החושך עצמו. אדריכל החושך בולע אל קרבו את האור. אדריכל האור בולע את החושך. הרוע שנוצר בולע בתחילה את הטוב, אלא שאז, בהיפוך שלא כדרך הטבע, האור בולע את החושך "ובלע המוות לנצח". כך נוצרת האנומליה הגדולה ביותר, צדיק שמביא את עצמו לשלמות העליונה כאשר הוא מתמיר ומהפך את צד הצל שלו, את השד שלו, לאור, בולע/ממוסס אותו לגמרי בתוך האור.
בסרט השלישי, החלק האחרון בטרילוגיית המטריקס, ניו נלחם בסמית, המגלם את השד שלו, וזה בדיוק מה שקורה. ניו מניח לו לבלוע אותו ואז הוא בוקע מתוכו, הוא ממוסס אותו באור העצמי שלו.
החושך אינו אמיתי, הוא צל שמטיל האור, במסעו אחר זהות יחודית. כאשר האור זוכה "לצייר את האור לטובה", ליצור לעצמו פרצוף מופלא הוא מעניק לאור, שהיה בתחילה ערטילאי, דיוקן ממשי. כעת, בשיאו, המבט שהוא נותן בדברים בא מתוך עומק עצמיותו, שלא נותר בה כל צל. כל הצל נתון כעת מחוצה לו, כחושך שהוא אנטי-אור, כשלילה עצמית מוחלטת, אלא שזו לא נועדה אלא למען הגילוי העצמי המלא.

כאשר סמית בולע את ניו הוא כמו חוזה בפעם הראשונה בפנים אמיתיות, מעוצבות בתכלית, בדיוקן המלא של האור, שהוא יחודי ואינסופי כאחד. הוא מגלה שהוא עצמו אינו אלא אשליה, צל מעוות של האור, ללא ממשות משל עצמו. הוא גם מגלה בפעם הראשונה שהוא חפץ לנוח, לחזור אל האור - הנטל של הזהות החלופית הוא למעשה קשה משאת, ניגוד גמור להוויה, שהיא שורש הכל. דומה שבפעם הראשונה הוא מתבונן בראי אך אינו רואה שם איש - הוא יודע שהוא 'מת', שהוא נטול ממשות. כך, החושך מתמוסס ונעלם כלא היה, נבלע כולו חזרה אל מקורו באור. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה