משחק המסכות של המוחלט




פרק ראשון

משחק המסכות של המוחלט


א. האור האחד ואינספור הפריסמות


מבוך המחשבה הוא המורכב והמסובך ביותר. למעשה, כל מורכבות היא סיבוך המחשבה, שהרי החוויה הקיומית של היות עצמך היא פשוטה ביסודה. אתה פשוט אתה – הפשטות היא עצם החוויה. כל עצמ-י אמיתי הוא בתוכו 'פשוט', ואינו ניתן לחלוקה.
אולי זו ההכרה האינטואיטיבית הקיימת מאחורי רעיון האטום כחלקיק ראשוני; שהוא בלתי ניתן לחלוקה, שהוא אחד 'פשוט'. כל מה שהוא אחד באמת אי אפשר לפצלו. לייבניץ העתיק את האינטואיציה האטומיסטית היוונית העתיקה לרעיון המונדות שלו, כאשר אמר שכל מונדה היא יחידה בלתי ניתנת לחלוקה.
ובכל זאת, מה גורם למונדה להיות יחודית ומובחנת מאחרות? ליוונים היה את רעיון החלל הריק כמפריד בין האטומים, כמאפשר להם תנועה. ללא מרחב ריק אין תנועה והשתנות. אך ליבניץ היה אידיאליסט שלא האמין בממשות החומר ולכן גם לא בממשות החלל הריק. הוא סבר שהריק הוא תמיד מדומה, הוא מושג מחשבתי, 'הבניה רעיונית'.
על-פי לייבניץ, ההבדל בין המונדות הוא הבדל בבהירות התפיסה שלהן. כל המונדות מכילות את אותו 'תוכן' אך הן תופסות אותו במידת בהירות שונה, בעוצמה שונה. לומר שיש אינספור מונדות פירושו לומר, שיש ספקטרום אינסופי של מצבי תודעה. כל מונדה נמצאת במצב תודעה מעט שונה מזה של האחרות. כל המונדות יוצרות את 'הרצף הגדול' או את 'שרשרת ההוויה הגדולה'. התוכן האמיתי של כל המונדות הוא האחד האלוהי; כולן משקפות אותו, כולן מבטאות אותו, כולן מציירות את האור שלו – האור של האחד הפשוט.
אפשר להתבונן ברעיון זה בדרך קצת אחרת. אפשר לומר, שהאור הוא אחד אבל הוא הופך לאינספור צבעים, גוונים ובני-גוונים, כאשר הוא חולף דרך אינספור פריסמות. הפריסמה יוצרת את הססגוניות המרהיבה של העולם הזה, אבל כאשר מתבוננים במקור האור, האור הוא תמיד אחד.
אדם 'מואר' הוא פשוט אדם שהחל להזדהות עם מקור האור במקום עם הצבעים שהוא יוצר כאשר הוא חולף דרך הפריסמה הפרטית שלו. מכיוון שהמבט הזה עצמו הוא התודעה המביטה בעצמה הרי שהתודעה קולטת את עצמה כאור פשוט, כמקור. ככל שהיא מעמיקה לצלול לתוך הכרה זו, נטולת הגבולות, היא הופכת לאור גדול יותר, עד שהיא שבה אל האינסוף ממש.
כאשר אתה מבין שאתה מקור האור, אתה מגלה שהאור שלך מצוי בכל מקום, נוכח בכל. לפתע, אתה יכול להביט דרך כל העיניים האחרות, דרך כל הפריסמות. אתה והעולם הופכים להיות אחד. יש רק אחד המביט דרך כל אינספור העיניים. יש רק אור אחד החולף דרך כל הפריסמות. אתה האור. העצמי האמיתי שלך הוא האור, המקור. בלשון המזרח, זהו 'טבע הבודהא' שלך, הטבע המקורי, או 'הפנים שהיו לך לפני שנולדת'. אותו אור הוא 'הצליל של כף היד האחת', שמעבר לשניות, מעבר לניגודים. הפיצול קיים רק ברמת הפריסמה והצבעים, לא באור עצמו.
וכאן אנו נכנסים כמעט בהכרח לחקירה יסודית נוספת. מהיכן הופיעה הפריסמה ואיך האור הפשוט פתאום 'נשבר' לגוונים? איך התודעה המוחלטת הפכה לסדרה אינסופית של תודעות יחסיות, המשקפות את המוחלט בדרגות שונות של בהירות?
מכיוון שרק האחד קיים, ממשי, הרי שאנו נאלצים לומר שגם הפריסמה היא גילוי מסוים של האחד. כל הצבעים כלולים באור הפשוט. רצה האור לגלות את גווניו. לכן, הוא לא הסתפק בלהיות מוחלט אלא העדיף להיות גם יחסי. לכאורה, היחסי הוא פחות ערך לעומת המוחלט, אשליה, או חסר ממשות אמיתית. ובכל זאת, אם אנו מודים בהיותו התגלמות של המוחלט, הרי שהוא חלק מהשלם, רצוי ואהוב על ידי השלם; המוחלט חוקר את עצמו באמצעות היחסי. האחד מבטא את עצמו באמצעות הרבים. האמן הוא אחד למרות שהוא יכול להפיק אינספור יצירות שונות.
אם כן, מה הבעיה? לאמיתו של דבר, אין כל בעיה, ומעולם לא הייתה בעיה. יחד עם זאת, כאשר אתה שוכח שאתה לא רק פריסמה פרטית, לא רק צבע כזה או אחר, אלא שאתה גם המקור, אתה נופל לשכחה עצמית. התסמונת של שכחה זו, מתגלה כתחושת חיות חלשה, פרטית ומצומצמת יותר. אתה חווה פחדים ותשוקות, שמבטאים את הרגשת היחסיות והחלופיות שלך; את הרגשת הנפרדות שלך, את הצורך שלך למלא חלל ריק כלשהו במרכז הוויתך.
למעשה, החלל הריק הזה מבטא את שכחת המקור שלך. את החלל הזה אי אפשר למלא אלא באור פשוט. כל צבע יכול רק להעלים אותו לשעה קלה, להשכיח את התהום או 'החור השחור' המצוי במרכז הוויתך. חור שחור זה הוא ביטוי לשכחה העצמית שלך. רק המקור יכול למלא אותו באור הפשוט, המקורי. בשורה תחתונה, אתה תמיד גם המקור, אבל אתה יכול להיות במצב של חוסר הכרה או במצב של הכרה מלאה. זהו כל ההבדל, והוא השורש של כל ההבדלים האחרים.
כאשר אינך יודע שאתה המקור – האור – וחושב שאתה הפריסמה או הצבע, אתה לכוד בחלקיות שלך וחווה חרדה קיומית, מודעת או לא-מודעת. הדבר מוליד בהכרח חיפוש בלתי נלאה. כעת, אתה יכול לחפש בשני כיוונים שונים, מחוצה לך או בתוכך. כאשר אתה מחפש מחוצה לך, אתה תנסה לרכוש כל מיני חפצים או מערכות יחסים. אם הן מוצלחות, הן יעממו לשעה קלה את הצורך היותר פנימי. כאשר אתה מחפש בתוכך, אתה עשוי למצוא את מקור האור עצמו. הדבר אינו מובטח ובמסע הזה פנימה יש צורך בהרבה הכנה ותרגול כדי לערוך אותו באופן הנכון.
כאשר מתבוננים עמוק יותר, נגלה, שהמסע פנימה והמסע החוצה הוא אותו מסע עצמו – הוא יגלה לך את טבעך המקורי. השאלה היחידה היא רק, האם אתה עורך אותו עד הסוף? אם תערוך את המסע עד הסוף בחוץ, הוא יפנה אותך פנימה. אם תערוך את המסע פנימה עד הסוף הוא יגלה לך את החוץ, את היותך שייך לכל התודעות האחרות, לעולם כולו.
עליך לחבר את האלוהיות שלך, את היותך האור, המקור, לאנושיות שלך, היותך פריסמה וקשת צבעים יחודית. וכך כותב על כך המשורר הסופי הגדול, רומי: "איך תדע את הקשיים שבהיות אנושי אם תמיד אתה עף לשלמות כחולה? היכן תזרע את זרעי הכאב שלך? אנו זקוקים לאדמה לחפור ולעדור, ולא לשמים של תשוקה מעורפלת."
השלמות היא האור הפשוט, שמעבר לאנושיות, מעבר לכאב ולניגודים. עם זאת, יש משמעות גדולה בהיותך אנושי, בסבל של הבירורים הכרוכים בהיותך בשר ודם החי עלי אדמות. המפגש הזה בין המוחלט ליחסי מוליד איכות שגם האלוהי בפני עצמו חסר אותה וגם האנושי בפני עצמו חסר אותה. רק המפגש בין שמים וארץ, רק החיכוך הזה, העשוי להכאיב, יכול למקד את האור ולגלות אותו באופן אחר; יוצר, חי, מתפתח, ליצור שלמות חדשה מיסודה, שונה בתכלית מהשלמות הסטטית של האור הפשוט.
כאשר אתה מסוגל להכיל בעת ובעונה אחת את היותך המקור עם היותך פריסמה, את היותך מוחלט עם היותך יחסי, אתה ניצב על גבול שני העולמות ויוצר איכות שהיא גבוהה מהאיכות של כל עולם בפני עצמו. הזיווג הזה, ברית הכלולות הזו בין שמים וארץ, היא הסוד האמיתי של האלוהות, משמעות הבריאה. זהו הפרח שנבט מתוך זרע הכאב שטמנת באדמה, אותו השקית בדמעותיך ואהבתך.
למה הדבר דומה? גבר בפני עצמו ואישה בפני עצמה הם מהויות שונות בתכלית מהמהות שנוצרת מהאיחוד ביניהם. יש שלב שבו הקרבה ביניהם מוציאה לפועל ביתר עוצמה את האיכות המיוחדת שלהם. כך, הגבר מול האישה הוא 'יותר גבר', האישה מול הגבר היא 'יותר אישה'. אבל כאשר חל מיזוג עמוק ביניהם, נוצרת איכות גבוהה משניהם גם יחד – האנדרוגיניות. זו אינה רק הרכבה של שתי תכונות שונות, זו מהות חדשה. ההיתוך ביניהם הוליד משהו בלתי צפוי, גבוה משניהם גם יחד; השלם עולה על סכום חלקיו. כך, המיזוג בין המציאות האלוהית למציאות הארצית מוליד חוויה חדשה – חדשה הן לקיום האלוהי והן לקיום הארצי – הקדושה הטבעית.
כל זמן שהקדושה היא אלוהית בלבד, היא נזירית, פורחת מן העולם ואין לה צבעים. היא מחפשת לחזור לאור הפשוט, לנוח. היא מבקשת לפרוש מן העולם. הנאות העולם הזה וכל גחמותיו הן לדידה סבל ומדוחים. היא סגפנית, מביטה תמיד פנימה ושואפת לדלג על הפירוד שהיא חווה באקט אחד של התמוססות העולם והגוף. כאשר הטבע הוא רק טבע, אין בו דחף אמיתי להתפתח, הוא קופא על שמריו בשעה שהוא נע כל הזמן במעגל. הוא חסר מנוחה אבל הוא לא מצליח לחדש דבר.
הקדושה היא קו ישר – ישר אל האלוהות שמעבר לעולם. הטבע הוא מעגל – הוא ממחזר את הכל אבל לא מסוגל לנוע קדימה, להתחדש באופן יסודי. הוא אחוז פחדים ותשוקות, בעיקר פחד המוות, שהוא מנסה לחפות עליו בכל מחיר. הוא שואף לאושר בלתי מושג, במרדף תמידי. הוא אחוז בולמוס כי בתוך תוכו הוא חווה ריקנות והוא דואג וחרד לעצמו. כאשר שני הממדים האלו מתאחדים נולד היופי האמיתי, הרווחה האמיתית, הפיוס האמיתי. הקדושה הטבעית הופכת את אלהים גלוי לחושים, קרוב, ואת העולם לאלוהי. האחדות החדשה הזו היא ההישג האמיתי של האלוהות בבריאה שלה.
כאשר חל זיווג בין הקו הישר והקו העגול נולדת הספירלה. הספירלה נעה בשיבה תמידית אל עצמה אבל בדרכה היא אוספת אליה את הכל ומחדשת אותו מן היסוד.
'היתוך ממדים' הוא הנושא המרכזי של העידן החדש. זה היה תמיד הנושא של כל המסטריות העתיקות והחדשות. איך מחברים את הגוף לתודעה האלוהית, איך יוצרים משכן עבור האור האינסופי ומאפשרים לו לרדת לדור בתוך העולם היחסי?
כדי ליצור 'היתוך ממדים' יש צורך קודם כל לגלות את אותם ממדים נסתרים, להתחבר אליהם ולאפשר להם לאט לאט לנהל דיאלוג וזיווג ביניהם. למה הדבר דומה? לאדם הסובל מפיצול אישיות, שחלקים גדולים בהוויתו מתפקדים בנפרד מתודעת העצמיות הרגילה שלו. כך, יש המון 'חורים' ברציפותו האישית. הוא עשוי לגלות שנעלמו שעות וימים מתוך תחושת רצף הזמן שלו. הוא עשוי לחוש שאין לו כשרון או כוח, שהוא חסר הגנה ופגיע באופן מיוסר ומשווע, פשוט חסר דבר מה, באופן עמוק, כמו אינו ממש חי.
השאמאנים מדברים על כך, שפגיעה טראומטית עלולה לגרום לאדם לאבד 'חלקי נשמה'. זו גרסה אחרת, קדומה, למושג פיצול האישיות המודרני. כדי ליצור קשר מחודש עם 'החלקים האבודים' שלנו עלינו לזמן אותם אלינו, לרפא את הטראומה שגרמה להם ללכת לאיבוד, לקבל אותם חזרה אלינו מתוך אהבה ולאט לאט ללמוד להכיל אותם בתודעה הרגילה שלנו, למזג אותם מחדש בהוויתנו.
אם נזכור שהמוחלט פיצל את עצמו לצורך חקירה עצמית נבין גם את סוד פיצול האישיות הרגיל. כאשר מתעורר קושי של ממש לחוות את השלמות העצמית שלנו, אנו מתפצלים. האנרגיה אינה מתאיינת. חוק שימור האנרגיה הוא תקף בחומר וברוח כאחד. אנרגיה נפשית רק 'מתחפשת' או מוצאת לעצמה דרכים לבטא את עצמה במחתרת. אם חווינו איום של ממש על צד מסוים בהוויתנו, אותו צד עשוי להתנתק מזרם התודעה הרגיל וליצור אישיות חלקית, חלופית, מעין תת-אישיות, שתבטא את אותה אנרגיה מוכחשת, שחוותה צורך קיצוני בהגנה עצמית.
אלא שפיצול אינו רק עניין של הגנה עצמית אלא גם של חקירה עצמית, של משחק והתרחבות. כך ילד מדמיין שהוא אינדיאני, פירט או רופא, וכך חווה שלל של מצבי תודעה שונים המאפשרים לו להרחיב את ישותו. האלוהי יצר את הפיצול הראשוני שלו לצורך למידה והתפתחות עצמית, בדרך של משחק מסכות, פסיכודרמה מרתקת. הוא התפצל לשלל דמויות כדי ליצור את עצמו בדרך הכי מענינת שיכול היה לחשוב עליה.
כל אמן גדול יודע את הסוד הגדול הזה, לשכוח את עצמו לזמן מה כדי להיכנס לנעליו של האחר, לגלם לזמן מה דמות אחרת מזהותו הרגילה, כדי להכיל תודעה שונה מזו שלו וליצור איתה דיאלוג מעניין. באופן זה, הוא ממקד היבטים מסוימים בזהותו ומרחיב אותה הרחק מגבולותיה הראשונים.
המשחק המעניין ביותר של אלהים הוא לגלם אינספור דמויות אדם. המשחק המעניין ביותר של האדם הוא לגלם אינספור דמויות של אלים. ולבסוף, לגלם את המוחלט עצמו, את היותו מקור האור. באופן זה, אלהים חווה את עצמו באופן היצירתי ביותר, דרך אינספור פריסמות, על מנת שלקראת סוף המשחק הוא יחזור אל עצמו עשיר מכפי שהיה, שלם וחי יותר.
בקדושה הטבעית, האל, העולם והאדם מתמזגים לאחד. ההוויה שפוצלה שבה לחוות את שלמותה העצמית כאהבה אינסופית שאינה תלויה בדבר, שאינה פוחדת מדבר, כי היא יודעת באופן העמוק ביותר את זהותה האמיתית ואת היותה בת אלמוות.


ב. האחד המוחלט, הנוכח בכל

המוחלט, שהוא מעבר לכל מציאות, מכיל באחדותו העילאית את כל המציאויות, את כל היש. המושג 'מוחלט' מנסה לבטא דבר מה שהוא נצחי ובלתי משתנה. וכן, דבר מה הנמצא מעבר לכל השוואה, שהוא לבדו – "והוא אחד ואין שני, להמשיל לו, להחבירה", כדברי הפיוט בסידור התפילה. מוחלט הוא אחד כזה שאין אחריו שניים ושלוש, הוא "אחד שאינו במניין", שהרי אין להשוותו לדבר זולתו; אין לו זולת, אין לו מערכת יחסים עם מישהו או משהו מחוצה לו – הוא האחד המוחלט.
אפשר גם לומר, שהמוחלט הוא מעבר לכל הניגודים והתמורות, הוא ה"מעבר", הטרנסצידנטי. אין לו שום צורה או הגבלה. הוא אינו כזה או אחר, הוא פשוט הוא. זה כל מה שניתן לומר עליו, או ליתר דיוק לרמז על קיומו. זה לא עושה אותו חזק יותר או חכם יותר מכל דבר אחר, שהרי שוב, יותר או פחות הם עניין להשוואה. אין לו שום תכונות ואיכויות כאלו ואחרות הניתנות להשוואה עם משהו אחר, שהרי כפי שאמרנו, הוא אינו שייך למציאות המוכרת לנו, שהיא תמיד יחסית.
אם כן, כיצד המוחלט הזה מתייחס אלינו? עד כמה שהדבר ישמע מוזר, המוחלט הזה הוא המהות שלנו, המהות הטהורה ביותר, הזהות העמוקה ביותר שלנו. בשורש אנו אחד איתו, מאוחדים לגמרי – יותר ממאוחדים, אנו כבר אחד עמו.
לאמיתו, אין כלל אני והוא. במהות, קיים רק המוחלט, רק האחד. קיים רק אני אחד, עצמי אחד, העומד בדד מעבר לכל הריבוי והעולם היחסי. אכן, המוחלט אינו מתייחס אלינו, שהרי כאמור, יחס מחייב שיהיו לפחות שניים, שיהיה קיים פיצול כלשהו – המוחלט לבדו קיים ואנחנו המוחלט.
אם נחזור למשל האור והפריסמה, העניין עשוי להראות פחות מסובך מכפי שהוא ודאי נשמע. כאמור, האור הוא אחד. הריבוי שייך לפריסמות השונות, שדרכם האור מתפצל לגוונים. אם אנו מזדהים עם הפריסמה הפרטית והצבעים היחודיים שלנו, וחושבים שהם מהווים את הזהות האמיתית שלנו, הרי שאנו שייכים לעולם היחסי, אנו דבר יחסי. אבל אם אנו מזדהים עם האור, אנו יודעים שאנחנו המוחלט. באור אין שניים ושלושה, אין ריבוי. ההתפתחות הרוחנית שלנו עוברת דרגות שונות של הזדהות עם הפריסמה שלנו עד לנקודה שאנו מחליפים את כיוון ההזדהות – לעבר האור; אנו מתחילים להזדהות יותר ויותר עם האור, עם האחדות הפשוטה שהיא הזהות העמוקה שלנו.
אם אתה מזדהה עם האור, אתה יודע שאתה האחד המוחלט, הנוכח בכל. בתחילה זו חוויה פשוטה של 'זכירה עצמית' או 'מודעות עצמית'. אתה יודע שאתה התודעה, לא הגוף שדרכו היא צופה. כאשר התודעה מתרחבת, היא יודעת שהגוף שלה הוא היקום כולו.
מכאן, אין שום דרך לדעת את המוחלט מלבד להיות המוחלט. אי אפשר ל'תפוס' את המוחלט מבחוץ, כאובייקט, שהרי הוא עצם התודעה האחת, הנוכחת בכל. הדרך היחידה לדעת את המוחלט היא להיות המוחלט, להתגבר על הכפייתיות הראשונית הגורמת לתודעה להזדהות עם גוף כזה או אחר, שהוא תמיד יחסי. הגוף הוא תודעת הנבדלות שלנו, הגבוליות והיחסיות שלנו. להזדהות עם הגוף היחסי הוא לשכוח את המוחלט, את האחדות העליונה, שהיא ההוויה האמיתית שלנו. כדי לדעת את עצמנו עלינו להתגבר על הנטייה שהתודעה בדרך כלל התמכרה אליה, להזדהות עם הגוף שלנו, ולהתחיל להזדהות עם התודעה עצמה, לדעת את עצמנו כתודעה או במלים אחרות, להגיע למודעות עצמית.
כיצד עושים זאת? יש שתי דרכים עיקריות להגיע אל המוחלט, הנראות הפוכות זו לזו. ניתן לכנותן, דרך השלילה ודרך החיוב. 'דרך השלילה' אומרת שעל ידי 'שלילה' מתמדת של העולם היחסי אתה עשוי להתחבר ברגע מסוים אל האחד המוחלט שהוא מעבר ליחסי. דומה, שהיחסי מעלים את המוחלט, כפי שהציור על הדף מסתיר לנו את הלובן הבסיסי של הנייר. אנו מנסים לזכור שכל דבר יחסי אינו המוחלט שאנו מחפשים ואנו מסמנים כל דבר כ"לא זה". אם אנו עושים זאת בשיטתיות מספקת אנו כמו מוחקים לאט לאט את הציור וחושפים את הדף הלבן הנמצא תמיד מתחת.
ב'דרך החיוב', אנו אומרים שכל יחסי הוא גילוי של המוחלט, ובדרכו שלו גם הוא מוחלט – כפי שכל ציור הוא חלק מהדף, אפילו שהוא לכאורה מסתיר את הדף. על דרך המשל, אם נחבר לאט לאט את כל הגוונים השונים של האור, שיוצאים דרך הפריסמה, אנו נחזור ונקבל אור לבן. באופן דומה, אם נחבר את כל הניגודים במציאות, את כל הפלוס ואת כל המינוס, נחזור לאפס, ללובן העליון, למציאות שבטרם מציאות. הניגודים היוצרים את כל הצורות מבטלים זה את זה בחשבון הסופי.
בלשון החסידות נאמר, "התופס חלק מן העצם כתופס את כל העצם". כלומר, דוקא העצם המוחלט הוא כזה שהוא נוכח בכל חלק שלו באופן מלא, על פי העקרון ההולוגרפי, שכל חלק בשלם משקף במלאות את השלם.
ב'דרך השלילה' אנו מבטלים את המציאות היחסית, רואים בה אשליה ממכרת ומנסים להגמל ממנה בכל מיני דרכים שניתן להציגן כ'סגפניות', שהרי הן מנסות לוותר על העולם. ב'דרך החיוב', אנו מנסים להכיל כמה שיותר גוונים וניגודים מתוך תחושה עמוקה שהמוחלט מבטא את עצמו דרכם ובסופו של דבר, הם מתאחדים, מבטלים זה את זה והופכים שוב לאור פשוט.
אפשר לחלק את כל התודעות באופן גס לכאלו המעדיפות את דרך השלילה וכאלו המעדיפות את דרך החיוב. בשתי אינטואיציות מטאפיסיות אלו של השלילה ושל החיוב יש אמת, תלוי בזווית ההסתכלות שלנו. למעשה, במודעות עמוקה, צפה ועולה התובנה שהיא נושאת הפכים: אנו האור המוחלט המכיל בתוכו את כל הצורות היחסיות. אנו גם אחד עם העולם ואנו גם מחוץ לעולם. שוב, הזיווג המסתורי הזה בין המוחלט ליחסי מוליד את חווית הפלא, הקסם והמצולות של ההוויה האנושית. אנו גם האחדות העליונה אבל אנו גם פריסמה אחת יחודית, חד פעמית ובלתי נשנית. אנו הנצח אבל אנו גם הזמן, שבו כל רגע הוא עולם ומלואו, מיוחד במינו, רגע שכמוהו לא יחזור לעולם.
על פי הקבלה, האני מגלם את העולם היחסי. האין מגלם את המוחלט, שמעבר לכל. אני אותיות אין. האדם המודע לעצמו מבטל את האני שלו והופך שוב לאין המקורי, האלוהי. למעשה, הביטול הוא רק עניין של היזכרות. האני הסתיר את האין במעין שכחה עצמית. כאשר האין האמיתי מתגלה, האני נעלם. כאשר אתה שרוי באור, כאשר אתה האור, אתה יודע בפשטות שאינך גוון חלקי כזה או אחר.
על פי משל של שנקרה, המיסטיקן ההודי, כאשר אתה מבחין לפתע שהנחש הוא חבל, הנחש נעלם כלא היה. אכן, מעולם לא היה כלל נחש. זה היה רק הדמיון שלך שיצר נחש אשלייתי. כל מה שהיה אי פעם, היה חבל. הנחש לא הפך לחבל. לא היה כלל נחש מלכתחילה. זה היה הכל בראש שלך. אתה ציירת את החבל בדמות נחש ונבהלת מיציר דמיונך. העולם היחסי הוא יציר התודעה שלך. כאשר אתה מתעורר מההיפנוט של עולם הצורות שיצרת בדמיונך, אתה מבחין שכל הצורות האלו לא היו מלכתחילה מציאות אמיתית, נפרדת. הם היו קיימים רק בהכרתך. על פי דבריו אלו, שנקרה שייך לדרך השלילה.
בדרך החיוב, אנו אומרים, שעולם זה נברא בכח המדמה של הבורא. אין זה הופך אותו לנטול ממשות, להזיה או אשליה, כפי שפרי רוחו של אמן אינו אשליה. להיפך, הציור שהוא מצייר, המלים שהוא הוגה, הם תמצית הרוח שהוא מבקש למסור לנו, הרעיונות והחוויות הכי עמוקות שלו.
העולם הזה הוא יצירת האמנות של הבורא והוא מכיל את רוחו ואת מיטב הגיגיו. אנו חיים בתוך יצירת אמנות זו, אנו עצמנו מהווים חלק ממנה. כל פריסמה פרטית, יחודית, היא ביטוי מיוחד במינו של הבורא, של מלאכת המחשבת הגאונית שלו, העמוקה עד אין חקר. כאשר אנו לומדים את היצירה שלו, אנו לומדים עליו. כאשר אנו נוטלים בה חלק אנו מאפשרים לו להמשיך דרכנו לפתח את רעיונותיו ואת כשרונו האלוהי, אנו הופכים בעצמנו שותפים מלאים עמו בתהליך הבריאה. האלוהי נדחף מתוכי עצמיותו לחלוק את עצמו עם זולתו ולהתעשר מהמפגש הזה. זו הייתה הסיבה המקורית שגרמה למוחלט להתפצל למימד יחסי וליצור אינספור הוויות נפרדות – לחקור ולחגוג את הוויתו ולהעשיר אותה עד אין קץ.
האחד אינו יכול לאהוב ואינו יכול ליצור. הוא זקוק לזולת, הוא זקוק ליחס. לכן, המוחלט ברא את היחסי. כדי לדעת את עצמו ולהתפתח הוא היה זקוק למערכת יחסים. באחד אין תנועה ואין התפתחות. האחד קופא על שמריו מבלי דעת, כבוש בתוך נצחיותו, רדום לעד בתוך שינה נטולת חלומות. המוחלט היה חייב להתעורר והדרך היחידה לעשות זאת היה באמצעות פיצול ויצירת המימד היחסי.
אנו האחד המוחלט אבל אנו גם האישיות הפרטית, היחודית. כאן הסוד שלנו, סוד ההוויה האנושית, המודעת לעצמה ולזולת. דרכנו, האלוהי חווה את כפל הפנים של זהותו, מגשים את עצמו בספירלה כבירה הנעה תמיד בין המוחלט ליחסי, בין האחד לרבים, עד שהיא חובקת בכל שניה ושניה של הקיום את כל הממדים ומתיכה אותם להוויה אחת. עדות שהיתוך זה נוצר מתגלה בחווית האקסטזה העמוקה של חיבור בין הגוף והנשמה, בין האני לזולת, אם זה אדם אחר ועם זה כל מעשה יצירה וחיבוק של אהבה.
אפשר לשלב את דרך השלילה ואת דרך החיוב באופן הבא. בתחילה, כדי לבטל את ההתמכרות שלנו לגוף ולמציאות היחסית שלנו, כדי לגלות את הזהות היותר עמוקה שלנו, עלינו להפסיק להזדהות עם הגוף והאישיות הפרטית שלנו ולהיווכח שאנו האור, האחד המוחלט. אנו מפנים את המבט פנימה אל המביט עצמו. התודעה מתחילה להתבונן בעצמה – היא מגיעה לזכירה עצמית או למודעות עצמית, היא נוטשת את עולם הצורות היחסי. אבל אחר כך, עליה לחזור לחבוק בתוכה את כל המציאות היחסית ולדעת שאף היא היבט של המוחלט ובלעדיה היה חסר. השלמות האמיתית היא הזיווג הפלאי של המוחלט והיחסי, האינסופי והסופי.
כעת, התודעה מסוגלת לזכור את עצמה תמיד אבל היא פתוחה להכיל הכל, להיות אחת עם הכל, עם כל הגוונים. המבט שפנה פנימה פונה כעת בשווה, פנימה והחוצה, בנקודת איזון טמירה – בנקודה זו מתגלה הפלא האמיתי, הקסם של הדברים כפי שהם. הריקות של התודעה מוכנה להכיל באהבה את היקום כולו כהתגלמות של האלוהי.
לדעתי, יש להעדיף בעקרון את דרך החיוב על דרך השלילה מסיבה פשוטה. דרך השלילה עשויה בקלות להתנכר לעולם הזה, שאותו היא מציגה כאשליה. הרצון שלה הוא לדלג על העולם הזה בעפיפה אחת והיא מתקשה להבין מפני מה הוא נמצא. רק בדרך החיוב יש נימוק עמוק לקיומו של העולם הזה, רק היא מעניקה לו פשר, משמעות, ערך של קדושה.
בכל אופן, הסכנה הצפויה בדרך החיוב היא ליפול חזרה למצב של הזדהות עם היחסי עד כדי התמכרות, ולשכוח את הזהות היותר עמוקה שלנו. על דרך המשל, שיש בו הרבה מן הנמשל, אם אתה הולך בדרך הטנטרה, שהיא דרך קיצונית של חיוב המציאות, אתה מבין שאפשר להגיע להארה באמצעות המין, אבל במהרה, אתה כל כך מתהפנט מהעוצמה של המין שאתה שוכח שאתה אמור לפתח את התודעה שלך באמצעותו. אתה נופל למיניות תאוותנית והפעם אתה גם משקר לעצמך ולאחרים שאתה "עובד על המודעות שלך". מצאת דרך להתמכר למין בלי לחוות נקיפות מצפון. מצבך אינו טוב מאחרים, שהם פחות רוחניים ממך, אלא גרוע יותר. בדרך השלילה, אתה נשמר מסכנת השכחה הזו בכך שאתה פוסל מראש את היחסי כדרך להגיע למוחלט. אתה אומר שרק באמצעות המוחלט אפשר להגיע למוחלט ולכן אתה פורש מן העולם ומתאוותיו.
ולמרות זאת, אפשר לומר שאם אלהים היה רוצה רק אור פשוט הוא היה נשאר באור ולא יוצר את העולם. אם העולם אינו רק אשליה אלא מעשה יצירה של הבורא, יש משמעות עמוקה ליכולת שלנו לחיות בעולם בדרך מקודשת, מבורכת, ולהגיע למודעות דרך כל דבר. דרך החיים הפשוטה, היומיומית, על כל מרכיביה, הופכת להיות הדרך שלנו למוחלט. זו הדרך שהמוחלט עצמו העדיף אותה והעדות החותכת לכך, שהוא יצר את העולם המורכב והמסובך הזה.
חסידי דרך השלילה אומרים שהעולם הזה לא נברא על ידי אלהים אלא ידי הכרתך חסרת המנוחה, המפוחדת, הבודה דברים שלא היו ולא נבראו. אלהים הוא אור פשוט וכדי לחזור אליו עליך לנטוש ולוותר על עולם האשליות שלך. חסידי דרך החיוב אומרים שהעולם הזה הוא יצירה אלוהית. לא להתבונן בה בכבוד הראוי הוא לבזות את האמן, להתכחש למסר שהחדיר בכל ציור וציור.
כאמור, למרות הפחד מפני השכחה העצמית וההונאה העצמית, שהן אולי שכיחות יותר בדרך החיוב, יש להעדיף אותה מכיוון שאלהים העדיף אותה. יש לקום אחרי כל נפילה ולהודות על האמת - נפלנו בפח. התשוקה ליחסי השכיחה מאיתנו את עצמנו. מרוב צבעים, גוונים ובני-גוונים, שכחנו את האור. אין צורך להכות על חטא. יש צורך לחזור ולהזכר במהות הטהורה שלנו, לחזור לזכור את עצמנו, ויהי-מה. העולם אינו אשם בשכחה הזו. העולם הססגוני הזה הוא האתגר הגדול ביותר של הנשמה להפיק את היופי רב-הגוונים תוך זכירה מתמדת של האור הפשוט. באופן זה, הציור הופך להיות אלוהי ממש, מקודש, בעל ערך מוחלט. על כל נשמה שהגשימה את התכלית הפלאית הזו מותר לומר שבעבורה נברא העולם כולו.
  

ג . המטאפיסיקה של האחד ו'הגאולה דרך הביבים'

הרבי מקוצק אמר, ש"מי שלא רואה את הקב"ה בכל מקום – לא רואה אותו בשום מקום". וזאת למה? כי אינך רשאי לפצל את האלוהות. כדי להפוך חלק מהדברים אלוהיים וחלק לא, עליך להפריד את אלהים מן העולם ולראות שתי רשויות. בחוויה הבסיסית שלך אלהים יהיה משהו שמחוץ לעולם והעולם יהיה קיים לעצמו.
אתה יכול לומר שאלהים ברא את העולם ועדיין לחשוב שאחרי בריאתו מרחף לו העולם אי שם בחלל, מנותק מאלהים. אבל במטאפיסיקה של האחד, אין כלום חוץ מאלהים. הכל אלהים, גם העולם הוא אלהים. והוא לא אלוהי קצת פה וקצת שם, הוא אלוהי בטוטאליות. הגיון מטאפיסי זה מעורר מיד שאלות מכאיבות על סבל, מוות וזוועה. חז"ל כבר לימדו שהמטאפיסיקה של האחד היא דבר שלא קל לעיכול. לכאורה, מטאפיסיקה זו מבטלת את האבחנות בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין קדושה לטומאה. האחד כמו ממוסס בתוכו את כל האבחנות וההבדלים, ואנה אנו באים?
אך הבה לא נעצור כאן, בפחד מפני אי-מוסריות, וגרוע מכך, מפני אי-שפיות, וננסה להפיק את המשמעויות המדהימות העולות מתוך ההנחה המטאפיסית הזו, שאלהים הוא הכל; הוא מחוץ לעולם, 'טרנסצידנטי'. הוא בתוך העולם, 'אימננטי'. והוא העולם עצמו, הוא 'המקום'. מי שלא רואה את אלוהים בכל מקום לא מבין שהוא הוא המקום. כל מקום הוא אלהים.
קודם כל, משתמע מכאן מסר מדהים, מרנין לב, לאלו שאוהבים את אלהים. אלהים איתך תמיד, לכל היכן שרק תפנה. "אם אסק שמים שם אתה – ואציעה שאול הינך", כפי שאומר דויד המלך. אתה חי בתוך האלוהות כפי שדג חי במים; האור האלוהי 'מקיף' אותך, האור האלוהי 'ממלא' אותך, אתה עצמך עשוי אור אלוהי, בצלם ודמות האלוהי. להבין זאת, לחוש זאת, הוא לחוות אהבה אקסטטית בלתי פוסקת.
אחרי שלמדנו בפיסיקה המודרנית שכל צורות החומר הן אנרגיה של אור, אין זה כה קשה להבין שכל הריבוי בעולם הוא מדומה. במקום לומר שהעולם הגשמי הוא לבושים של אנרגיה, אנו אומרים שהעולם הגשמי הוא לבושים של האלוהות. לבושיה מגוונים להפליא ואין להם קץ, והם משתנים מרגע לרגע. כפי שאומר ספר הזהר, "לבושים שהוא לובש בבוקר אינם לבושים שהוא לובש בערב".
לאלהים אינספור שמות ופרצופים; לא רק שמות הקודש ולא רק פרצופי הממדים העליונים, הרוחניים, הם ביטוי של אלהות. למעשה, כל שם הוא שם אלוהי וכל פרצוף הוא פרצוף אלוהי, הצצה לתוך אחד ההיבטים של האל, שאין לו סוף. כל דבר שאתה פוגש בדרכך, כל מחשבה שאתה חושב, כל רגש שאתה מרגיש, כל אלו הם לבושי האלהות, דרכי הביטוי שלה, המסרים שלה, הדרך שלה לתקשר איתך.
רצה המוחלט במערכת יחסים ולכן יצר את האדם. כעת, העולם כולו וכל מה שקורה לאדם בעולם הוא דיאלוג שבינו לבין אלוהיו. כדי להבין זאת עליך להתייחס לכל מה שקורה לך, לכל מי שאתה, כמסר שהאלוהי שולח לך. הוא יכול לעשות זאת בעקיפין, על ידי צירופי מקרים תמוהים, והוא יכול לעשות זאת בדרך ישירה יותר, בתקשור ונבואה.
וברמה קיומית יותר; עצם היותך, הזהות שלך, הם המסר של האלוהי אליך. ההיסטוריה שלך, לא רק העבר שלך בגלגול זה אלא העבר שלך בכל הגלגולים, הם סיפור אלוהי, אחד מאינספור סיפורים, שבו אלהים מגלה את עצמו, יוצר את עצמו, חד את חידת עצמו ומנסה לפתור אותה בדרך יחודית שהיא... אתה. אתה עצמך האלוהי דרך פריסמה אחת יחודית. לסיפור החיים שלך יש משמעות מטאפיסית כחלק מההתגלות, מהבריאה, מהיצירה האלוהית בעולם.
כאן, אתה שרוי בחיבור מופלא של שני אוהבים שהפכו להיות אחד, שיחד קבלו זהות רחבה וטמירה יותר, מרהיבה יותר. אמנם, זה לא בהכרח יחסוך ממך סבל וקשיים אבל אתה תקבל אותם באמונה ואהבה כסוג של מסר, כי "את אשר יאהב ה' יוכיח". כאב אינו תירוץ לאבד את האמון שלך באהבה האלוהית, אפילו לא מוות כזה או אחר. כל הספקות הם מבחני אמונה. כל סבל הוא ברכה בתחפושת. כל מוות הוא הזדמנות ללידה חדשה.
כעת, אחרי שתיארנו את החמימות האינטימית המופלאה של הקרבה האלוהית הטוטאלית הזו, מותר לנו לחזור מעט על עקבותינו ולעיין שוב בקושיה הגדולה שכמו עולה מתוך המטאפיסיקה הזו. הקושיה הזו היא חרב פיפיות ולה שני קצוות חדים כתער. למשל, בדוגמה קצת קיצונית, אם הכל אלהים הרי אנו חייבים לומר שגם היטלר הוא אלהים. כעת, מצד אחד, איך ייתכן שהיטלר, שהוא התגלמות הזוועה, הוא אלוהי? בפשטות, מה בעצם אלוהי בהיטלר? ומאידך, אם זה אכן כך, איזה מין אלוהים הוא זה שמופיע בצורה שטנית כזו? איך אפשר לתת אמון באלוהים שהוא גם שטן? אם תרצו, הרי שאפשר לקחת את השואה ולהתייחס אליה מבחינות שונות כמבחן האמונה העילאי.
מוצא קל למבחן האמונה הזה יהיה להגיד שהיטלר הוא שליח אלוהי, שעושה שליחות קדושה בעולם: להעניש את החייבים בעונש או לעורר אותם בטלטלה נוראית, אחרי שישנו כמה אלפי שנים. היטלר היה תליין אלוהי המסור לתפקידו. ייתכן, שהוא הגזים, כפי שבני אדם עושים לעתים קרובות, והפך את שליחותו לסוג של התמכרות, "מעל ומעבר לחובתו", כפי שאומרים בצבא. דרך אגב, חז"ל אומרים בדיוק דברים אלו על נבוכדנצר מלך אשור, שעשה את שליחותו, החרבת בית המקדש הראשון והגליית עשרת השבטים, ביותר מדי התלהבות. הוא לא נענש על עצם הדברים שעשה אלא על כך שעבר את המידה והוסיף לשליחותו גוון אישי של שנאה, נקמה ותאוות הרס לשמה.
הצדק האלוהי הוא מוחלט גם כאשר לעין אנושית הוא נראה אכזרי במידה שאין לתאר. יש לזכור שאלהים רואה את הדברים מזווית אחרת, בעיני מנתח מומחה. הניתוח עשוי להיות מאוד כואב אבל תכליתו הצלת חיי החולה. לעתים קוטעים יד או רגל מפאת נמק מסוכן כדי להציל את כל הגוף.
לפעמים, אלהים מופיע כשטן. כאשר האדם פוגש את אלהים בדמות כה מעוותת עליו לדעת שהוא עומד במבחן קשה של סבל, לפעמים עד קצה גבול היכולת. אם הוא זוכר שזו תחפושת אלוהית, אמנם מפחידה מאוד, הוא מאמץ את כל כוחו ועומד במבחן. הוא לא מעניק לשטן מציאות משל עצמו, הוא לא יוצר שתי רשויות. הוא יודע שזהו אותו אלהים אוהב שהפעם שולח לו מסר של 'אהבה קשוחה'.
אכן, אין כמו סבל ליצור פיצול. קשה להכיל את הסבל, קשה מאוד לקבל שמי שאוהב אותך גם מייסר אותך עד כדי כך. אם אינך הופך לכופר גמור אתה נוטה לפצל את האלוהות לשניים. יש אלהים טוב ואוהב, המעניק עונג וחיים, ויש שטן שמדיח, מענה ומנסה להמית. היו אמונות שפיצלו כך את האלוהות, כדי להקל על הלב לאהוב. אך על פי המטאפיסיקה של האחד, אינך רשאי לפצל דבר. אתה חייב לראות את האחד בכל מסכותיו, בכל משחקי המחבואים שהוא משחק איתך, בכל הלבושים שהוא מופיע לפניך ובתוכך.
ויש כאן בעיה אחת נוספת. אם הכל אלוהות, הרי שכל נתיב שנקח יוביל אותנו לאלהות בבחינת, "כל הנחלים זורמים אל הים". אך כידוע, גם הביבים זורמים אל הים. לבעיה זו אפשר איפוא לקרוא, סוגיית ה"גאולה דרך הביבים". היו כאלו שעשו במטאפיסיקה של האחד בדיוק שימוש כזה, לומר לנו שהחטא הוא דרך לגיטימית לאלהים בדיוק כמו המצווה. יתרה מזאת, לדעתם, החטא הוא אפילו תיקון עמוק יותר, שהרי אתה גואל את הניצוצות הכי נידחים, הופך לזהב את העופרת הכי כבדה. בדרך זו, אתה לוקח טאבו חמור כמו גילוי עריות והופך אותו לפולחן ודרך דתית חדשה של התקדשות לאלהי. היו כאלו שהלכו אפילו צעד קיצוני מזה, אם כי פחות שערורייתי, והפכו את הרצח למעשה פולחן, כפי שקרה לחסידי האלה ההודית קאלי, שהיו עובדים אותה במעשי חנק של תמימים וחפים מפשע.
חילולי טאבו למיניהם, במיוחד החמורים ביותר, הופכים להיות, לכאורה, מעשה מצווה, שהרי אם הכל אלוהות, מי יבוא ויאמר שזה טוב וזה רע? בשעתו, דוסטויבסקי הציג בפני התרבות המערבית את הפחד מפני אובדן האמונה באלהים באומרו, ש"אם אין אלהים - הכל מותר". המאטפיסיקה של האחד חוזרת לכאורה לאותה מסקנה קטלנית, בדיוק מהכיוון ההפוך, שהרי יוצא, ש"אם הכל אלהים – הכל מותר".
אבל המטאפיסיקה הזו אינה נכנעת כה מהר בפני סוטים למיניהם, מצדיקי התאווה וחסידי המוות. אפשר לעשות שימוש מעוות בכל רעיון, ויהיה מקודש ככל שיהיה. עם אלהים, בלי אלהים, עם אחדות עליונה, בלי אחדות עליונה – מוח מעוות ונפש חולה יצדיקו כל מעשה שמכתיבה להם דעתם המשובשת. אם אתה לוקח את רעיון האחדות, שנועד לחבר אותך לאהבה עליונה, והופך אותו צידוק לגרימת סבל ומוות, אתה רחוק מאוד מכוונת המשורר. למעשה, אתה הולך ממש בדרך הפוכה.
אכן, גם הביבים זורמים אל הים ובסופו של דבר מתחברים איתו. השאלה היא: האם אתה מעדיף להגיע לים בשחייה דרך נחל מים זכים, מרעננים, שדגים בשלל צבעים ושושנות מים מרחפים בתוכם, או להגיע לים דרך שחייה במי ביוב מזוהמים, מסריחים, כאשר סביבך צפים דגים מתים ושאריות צמחים מרקיבות?
ובשעה שאנו אומרים דברים אלו אנו רק מחדדים את השאלה, שהרי אם אמרנו שהכל אלהים הרי גם מי שהולך בדרך ההפוכה, דרך הביוב, יגיע לאותו מקום ואם כן, על מה הצעקה? ובכן, יש כאן עומק בתוך עומק, ולא כל מוח סובל את הבירור הזה.
אפשר לומר בפשטות: אכן, גם מי שהולך בדרך ההפוכה יגיע, שהרי האחדות העליונה היא נושאת הפכים – היא מכילה בתוכה את כל ההפכים. אמנם, הפכים אלו אינם 'אונטולוגיים'; הם לא ממשיים עבור האחד אלא רק עבור התפיסה שלנו, שהיא תמיד דואלית ואינה מצליחה לראות את האחד אלא בדרך של צירוף חלקיו. מכאן, שכל סיפור הוא סיפור המסע של התודעה מפיצול לאחדות. התודעה מתכחשת לאחדותה עם הזולת על ידי ניכור שבו היא הופכת אותו לאובייקט חסר תודעה, חסר תחושה. לכן, כדי להגיע חזרה לתודעת האחדות עליה לחוות את התודעה של הזולת כתודעתה היא – עליה לחוות את מה שהיא גרמה לזולת לחוות!
לכן, מי שהולך בדרך ההפוכה, אמנם יגיע להכרת האלוהי אך רק דרך סבל עצום, בדרך זיכוך, שהיא מייסרת מאין-כמוה. הוא יהיה חייב לחוות מחדש את האחדות האמיתית שלו עם קורבנותיו – אותו סבל שהוא המיט על אחרים יחזור לפגוע בו. בכל רצח – הוא רצח גם את עצמו. בכל פגיעה בזולת – הוא פגע גם בעצמו. הוא הבין בצורה מעוותת את האחדות כאשר למעשה, החוויה הקיומית שלו הייתה הפרדה נוראית. כדי לרצוח מישהו נדרשים ניכור עצום או שנאה קיצונית. בכל מעשה רצח שביצע הוא חילל את האחדות מבלי דעת והגביר את הניכור שלו. כעת, אם יחפוץ לחזור מחדש לתודעת האחדות, הוא יהיה חייב להתחבר לכל אלו שהתנכר אליהם ולחוות את סבלם, את אותו סבל שהוא גרם להם.
ומה לגבי גילוי עריות, והרי שם לא נגרם כל סבל, אולי להיפך, היה שם עונג גדול. במה יכפר הטועה על משוגתו? אכן, יש להבחין בין העונג שבמין לבין הסבל שהיה שם. אם המעשה בוצע באונס, בשידול לא אחראי, בשקר, בניצול, הסבל הזה יכופר בדרך דומה לזו של הרוצח. באשר לעונג עצמו, יש לבחון את מניעיו ואת תוצאותיו. האם המעשה בוצע מתוך אהבה של שני הצדדים או מתוך תאוותנות וסיפוק נרקסיסטי? האם הנפש גדלה תוך כדי חיבור זה, בגרה, הפכה לאלוהית יותר, או שמא יצרה תלות הדדית, קפיאה ורגרסיה רגשית, חסימה בכח החיים?
ודרך אגב, ברמה הביולוגית, הטאבו על העריות, המצוי באינסטינקט אצל מרבית החיות, נועד להגן מפני ניוון החיים. תכופות, זיווגי קרובים גורם לכך שפגמים גנטיים שהיו חבויים בדנ"א במצב רדום מתממשים בגוף ביוצרם מחלות ומומים מולדים. הדבר כה חמור שבמהלך כמה דורות הוא עלול לנוון כליל את הזן ואפילו לגרום להכחדתו. ייתכן מאוד שדבר דומה קורה גם לנפש, שבמקום להתפתח היא מתנוונת, כשהיא נשארת באותו מעגל אור מצומצם שבו נולדה.
ברמה מטאפיסית, אם אמרנו שהיעוד של הנשמה הוא לפתח בצד תודעת האחדות האלוהית שלה, זהות אישית יחודית, שפירושה יכולת הבדלה ועמידה ברשות עצמה, הרי גילוי עריות יבטא את הרצון להישאר באחדות האלוהית המקורית, הערטילאית, בפשטות חסרת התנועה שלה. באופן זה, גורם גילוי העריות הרס לבריאה בשורש הרצון, הוא מחזיר אותה לתהו המקורי, לחושך שבטרם בריאה.
ויש לקושיה זו מענה פשוט נוסף. הרי כבר אמרנו, שאלוהים אינו רק המוחלט, הוא גם היחסי. לכן, מי שמחזיק רק באחדות הראשונית, נטולת האבחנות, שולל את הבריאה מיסודה. אחר כך, הוא כביכול פועל בשם האחדות שבטרם בריאה בתוך הבריאה. זו סתירה עצמית מובהקת.
כאשר אתה פועל בתוך הבריאה, עליך לשים לב לריבוי ולתת לו את הכבוד המגיע לו. כאן, בעולם הזה, יש הבדלים ברורים למדי בין טוב לרע, בין עונג לסבל, בין מוות לחיים. בעולם הריבוי אינך רשאי לבוא ולפעול בשם האחדות הקמאית, אלא בשם האחדות של הזיווג, האהבה והדיאלוג.
באהבה זו יש משמעות עמוקה הן למוחלט והן ליחסי. הצירוף שלהם יוצר כאמור, איכות גבוהה יותר משניהם. איכות זו באה לידי ביטוי בחוויה פשוטה של אחווה, אהבה וחמלה. אם אתה פועל מהמקום הזה אתה מבין בעצמך שהרצון האמיתי, העמוק ביותר שלך, הוא להעניק לזולת חיים ועונג. אתה חווה כבר כעת שכל סבל של הזולת נוגע ומצער גם אותך. אינך זקוק לכור המצרף שאחרי המוות כדי להגיע לתודעת האחדות הזו.
מי שחי באמת באחדות כל הממדים יודע להבחין היטב מתי מעשה שלו הוא טוב ומתי הוא רע. הוא לא זקוק לצווים מוסריים והוראות חיצוניות. הלב האוהב יודע להבחין היטב מתי קיימת קרבה אמיתית ומתי נוצר ניכור, מתי יש התמזגות ומתי יש הפרדה וניצול של הזולת, הפיכתו לאובייקט כזה או אחר. אפשר איפוא להיות מעל המוסר, כאשר הלב נכון, ואפשר להיות מתחת למוסר, כאשר הלב העקום אומר לך לעשות דברים שהם מצווה כאשר, לאמיתו של דבר, הם חטא.
באחדות המוחלטת אמנם אין חטא אבל גם אין מצווה. כך, שאי אפשר להשתמש בסוג אחדות זו בעולם הריבוי. כאן החטא והמצווה ממשיכים להתקיים ברמות שונות. האהבה והחמלה עשויות להחליף את המוסר. נאור אמיתי הוא מישהו שתודעת האחדות שלו מתקיימת בו ללא הפסק, שהתעלה על האנוכיות הצרה שלו, והוא פשוט חש את הזולת כחלק מעצמו. רק במצב כזה מתקיים באופן טבעי ופשוט הצו, "ואהבת לרעך כמוך". אתה חווה שהשני הוא כמוך ממש, כי הוא חלק ממך. כפי שאינך יכול לפגוע במתכוון בעצמך בשם האחדות העליונה, כך אינך יכול לפגוע בו.
ובכל זאת, האם יצאנו ידי חובתנו כלפי צידוק האבחנות אפילו בתוך האחדות העליונה? אנו רק נרמוז שאין בכל התשובות הפשוטות שלנו לעמם לגמרי את הקושיה הזו, התהומית. היה זה הבעש"ט שאמר שבתוך המילה 'חט-א' מסתתרת האות א', המייצגת את האלוהות. במלים אחרות, בתוך החטא מצוי לא רק ניצוץ אלוהי המחייה אותו אלא גם רצון וכוונה אלוהית, המוציאים אותו אל הפועל. כך, התשובה העמוקה ביותר שיכול אדם לעשות הוא להבין שגם החטא שלו נעשה ברצון העליון, שהאדם היה כלי בידי האלוהי הן כאשר עשה מצווה והן כאשר ביצע חטא. ועניין זה כבר מהדהד ברובד עמוק יותר, ששם הנפש מרגישה את האלוהי לא רק כמקור החסד אלא גם כ"נורא עלילות לבני אדם".
אנו רק נציין שגם במקרה זה, אין למצוא בדברי הבעש"ט צידוק להפוך את החטא לדרך התקדשות מכוונת מראש. הדברים נאמרו בדיעבד, עבור אלו שכבר נפלו והם מתייסרים ביסורי החרטה והאשמה. עליהם לדעת, שאסור להם להרגיש אשמים מדי, שהרי גם אשמה יתרה מרמזת על הגאווה היתרה שמאחוריה. אין אדם מרגיש אשמה כה גדולה אלא אם כן הוא חושב שהיה יכול לנהוג אחרת, שהדברים היו לגמרי בשליטתו. לאדם כזה אומר הבעש"ט בהרבה חמלה, "דע לך אהובי, שיש דברים שאינם בשליטתך, שהם מכוונים מלמעלה. אמנם אינך יכול לפטור את עצמך לגמרי מאחריות, אבל גם אינך צריך לחשוב שאתה אחראי לכל דבר, שאתה אלהים. לא, אינך אלהים אף שאתה חלק ממנו. וזה אומר, שבעומק הדברים יש תמיד רצון שמעליך, שמכוון את הדברים על פי צו, בהתאם לתוכנית אלוהית מקפת כל.
  אמנם חטאת, אבל החטא שלך אינו יכול להיות רק שלך. בעומק, הייתה פה גם כוונה אלוהית, שהרי הדברים נבראו על פי רצונו. אלהים יכול היה לברוא אותך ואת העולם בדרך כזו שבה היית עומד בנסיון ולא נופל, או שאולי לא היית חוטא מלכתחילה. ובכן, למה אלוהים רצה שתחטא ותיפול? שאלה זו עליך לענות בינך לבין עצמך. התשובה תהיה יחודית לך, לעומק ההבנה שלך, לעומק הקרבה האלוהית שלך. ככל שתבין אותה, כך תבין יותר את עומק החיבור שלך עם אלהים, את עומק האחדות שלך איתו ואת עומק המשמעות של הבריאה כולה."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה