מבשרי אחזה אלוה




מבשרי אחזה אלוה

סודות הגוף על פי הקבלה





ספר זה מגיש באהבה סקירה מפורטת של סודות הגוף על פי התפיסה הקבלית. בפעם הראשונה בעברית נסקר הגוף בכל היקפו, מגולגולת-עד-עקב, לא רק על פי ליקוטים אקראיים מתוך המקורות, אלא בנסיון לגבש מודל חשיבה שיטתי ומעמיק שיענה על השאלה הגדולה, כיצד הופכים את גוף הבשר משכן לזוהר האלוהי.
בשפה רעננה, פיוטית, נועזת, ויחד עם זאת, זהירה ומדויקת באבחנותיה, הספר מציג מסגרת מחשבה רחבה מאוד המאפשרת סינתזה גבוהה - לא רק בין רעיונות התורה אלא גם בינם לרעיונות שונים המופיעים בפסיכולוגיה ובמדע המודרני. לפעמים הדבר נעשה כבדרך אגב, בין השורות, ולעתים, מתוך השוואה מפורטת יותר. למשל, בין ההשקפה המרתקת על המעבר מהאין ליש בקבלה והמעבר בין 'פונקציית-הגל' לגילוי החלקיק הממשי בתורת הקוונטים.
'מודל' עץ החיים, המורכב מעשר ספירות, משמש כהיקשר-המשמעות השלם ביותר שבתוכו ניתן להבין את הדינמיקה של הלב האנושי, את 'רומן האהבה' הפרטי שמנהלת כל נשמה עם אלוהים: "כל נשמה מנהלת רומן אהבה יוצא דופן משלה עם אלוהים. זו האמת המטאפיסית הבסיסית של קיומה. אמת זו יכולה להיות גלויה או נסתרת. כאשר אדם שוכח ומאבד קשר מודע עם נשמתו האהבה הזו מכונה 'אהבה מסותרת'. טעות היא לחשוב שאם דבר הוא סמוי או אינו מורגש הוא גם לא קיים." (כל הציטוטים לקוחים מתוך הספר) כל קיומה של הנשמה בעולם הוא להוציא לאור את האהבה המסותרת שלה, לחיות אותה במודע, לממש אותה.
דחפי הנשמה באים מספירת הכתר הדבוקה באור אינסוף. אור הנשמה ה'פשוט' מתפשט למטה דרך כל הספירות המשמשות לו כפריסמות. כל ספירה/מנסרה כזו מגלה על פי דרכה את קשת הצבעים שבאור. כך, הפשוט הופך למורכב והאינסופי הופך לסופי. כך, האין האלוהי, האפס/אינסוף, הופך ליש גבולי, לעולם של חומר וגוף אנושי.
התכלית שלנו היא ל'חזור לשורשנו', באין האלוהי; עלינו לזכור את המוצא המקודש שלנו, את זהותנו המקורית. הספר מבקש לעורר בנו זכרון זה בשפה שירית בעלת עוצמה נדירה: "דע - מאין באת! - מאור אינסוף, מדממת אינסוף - לפני היות עולם, לפני היות זמן וחלל, לפני היות צלילים ומלים, לפני הפירוד - לפני המפץ הגדול שפיזר את רסיסי ההוויה האלוהית לכל עבר ויצר יקום. באת מאחדות עליונה, פלאית, שאין להגותה בשום מחשבה. באת מטוהר עליון הדומה לחלל אינסופי - פתיחות מרהיבה המוכנה להכיל הכל. אתה נושא בתוכך את הזכרון, את חותם ההוויה הזה שקדם לכל - זכרון קדמון של היותך רסיס, טיפה אחת באוקינוס האור האינסופי, טיפה שמשקפת ומכילה בתוכה את האוקינוס כולו בדרך חד-פעמית, המיוחדת לה".
ככל שהנפש מחזירה לעצמה את זכרון זהותה כניצוץ אלוהי, כך הגוף מזדכך יותר ונעשה מוליך-על לאנרגיית החיות הבאה מהאינסוף.
הספר מבוסס על הזוהר וכתבי האר"י, אך עיקר פרשנותו מושפעת מהחסידות, שהעמיקה לנתח את מושגי הקבלה של הראשונים וניסתה לבחון את משמעותם בהיקשר פסיכולוגי-רוחני. רבי נחמן מברסלב, הצמח צדק, שהיה אחד מאדמורי חב"ד והרב קוק, הם מקורות ההשפעה הישירים ביותר ונוכחותם בספר מרוגשת כמעט בכל עמוד. אך לא נפקד גם מקומם של גדולי תורה אחרים, מהזמן העתיק ומהדורות האחרונים, כמו התנא רבי זעירא, חוני המעגל, הרמח"ל, הרמ"ק, הלל צייטלין, ואחרים.
למרות נאמנותו למקורות, הספר מבשר ביודעין רוח חדשה ביהדות. הדגש שלו אינו על ההלכה אלא על האמת האוניברסלית המצויה בתורה, כתיאור נאמן של הרוח האנושית השואפת להתעלות והתקדשות. הוא אינו נרתע לדון במושגים כמו 'מודעות עצמית' הלקוח מהמיסטיקה המזרחית ולהראות את מקומו בתוך מודל הספירות הקבלי.
הוא גם מרשה לעצמו, כחלק מהריפוי שעם ישראל זקוק לדעתו בדור זה, לבטל בפסקנות מושג שהיה יקר בעיני היהדות החרדית לדורותיה, 'היצר הרע'. לפי תפיסתו את מהות הנשמה ואת הדחף הטבוע בה למימוש עצמי, אין כל יצר הרע. בלשונו, "אין רשעים בעולם - רק חולים, אומללים וטיפשים". ברוח החסידות, שביקשה להמתיק את הכל, הוא מאמץ באופן מוחלט את הפסוק בתפילה, "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא". 'הקליפה' היא סוג של טעות שאדם עושה מתוך ביטוי פגוע ומעוות של דחפי ההישרדות שלו ולא משהו מהותי לנשמתו.
על סף עידן האור, היהדות של דורנו זקוקה לחיבור אינטימי יותר מאי פעם בעבר בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח, בין המיסטיקה למדע, בין אדם לרעהו, ובין האיש לאישה. מצד אחד, יש לקדש את 'הארוטיקה' של הגוף. מאידך, יש להפוך את הנשמה 'ארוטית' וחושנית יותר, כך שתוכל להתעגן בעולם ולהוריד למטה את האור האלוהי. אסור לה ליראת שמים להפוך ליראת הארץ. אסור לפחד מפני החטא להפוך לחרדה מפני הביטוי החופשי, היחודי, של הרוח. דרושה חפות חדשה, לבבית יותר, ללא החמצת פנים כלפי המציאות הזו. רק כך תוכל להתממש ברית הכלולות בין שמים וארץ, בין הגוף לנשמה. ספר זה הוא אחת 'הסנוניות' יפות הכנף והניגון, המבשרות שחר של יהדות חדשה, אמיתית ואמיצה יותר, יצירתית ואוהבת יותר, שמחברת לאחד את עץ הדעת עם עץ החיים בהרמוניה נפלאה הבאה מגדלות מוחין.
"גדלות מוחין היא מצב של פתיחות ואהבה עמוקים כלפי הכל. זהו כושר לראיית המהות ופלא הקיום של כל דבר. ראיה שאין לתרגם אותה לעולם למושגים שכליים בלבד ויפה לה באמת השירה והתפילה. העולם אינו נתפס על דרך של ניגודים הסותרים ומבטלים זה את זה אלא כחלקים שונים של השלם. כל סתירה וניגוד הם לאמיתו של דבר השלמה ואיזון. השכל הגבוה הוא תמיד 'נושא הפכים', הוא מסוגל לקלוט שהפכים שייכים לאחדות והם אפילו חיוניים לה. ראיית השלם עושה שלום. כל ההפכים מתכללים זה בזה. כך נולד יופי עליון, שכל גבוה, גאוני, מקודש, שהוא מיזוג מוח ולב יחדיו, החי בשלום עם הבריאה ועם עצמו וחוזה יופי עצום בכל".







סוד הצחוק
מבחן הכניסה לגן עדן

א. חוש ההומור של אלוהים
ב. האלכימיה של הפיכת הרע לטוב
ג. תורת האצילות; דרך עמוקה לקטול דרקון



א.

חוש ההומור של אלוהים


הראשון בתורה אשר נולד בחותם הצחוק ואף נקרא על שמו הוא יצחק. מסופר שכאשר אברהם התבשר שעתיד להיוולד לו בן משרה הוא צחק: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו, הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד." (בראשית, יז, טז) וגם כאשר שרה שומעת את הבשורה הזו אינה יכולה שלא לצחוק, "ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדני זקן." (שם, יח, יב)
כל צחוק נושא הפכים; הוא נולד ממתח בין הגלוי לסמוי, בין הרצוי למצוי, בין האפשרי לבלתי אפשרי, בין הכאב לפיוס. זהו בעיקרו גם המתח המוליד בכי, תחושה טרגית. אך הצחוק יודע את סוד ההתגברות, את ביטול הגלוי לעין מכוח הסמוי מן העין. הצחוק יודע להתעלות על הפער והמתח על ידי חיבור לסוד שכולו חסד.   
אברהם ושרה צוחקים כי האפשרות שייוולד להם ילד בגיל כה מתקדם נשמעת להם כל כך יוצאת דופן, כל כך אבסורדית. ובכל זאת, משהו בפנים היה כל כך רוצה להאמין באפשרות הזו. לפתע, מתעוררת המצוקה שהצטברה בחשאי בכל שנות העקרות הממושכות ומתעורר בכי עמוק המוסווה היטב בתוך הצחוק. זה כל כך מוזר ונפלא ומכאיב ומפייס וחלומי, ומעורר בכי, שאי אפשר שלא לצחוק.
צוחקים כאשר יוצאים מגדר הטבע בדרך משונה. כאשר חשים בחוש ההומור הנפלא של אלוהים המושך בחוטים מאחורי הקלעים של המציאות הגלויה לעין. הצחוק מכיל ספק ואמונה, כמיהה וחרדה, ידיעה פנימית שממנו יתברך לא יפלא דבר ובכל זאת, השכל הפשוט עודו מתפלא ומשתומם ומתקשה להאמין. "ויאמר ה' אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי - היפלא מה' דבר?" (שם, יח, יד) הצחוק נולד מפלא, מכתר עליון, מהספק והאמונה הכרוכים יחד  - היפלא מה' דבר? הצחוק שומע בשורה של חסד גדול, של דילוג על הטבע, אך דרושה לו גבורה גדולה להתעלות על הבכי והצער, להפיק מהם הנאה.
יצחק הוא מרכבה למידת הגבורה, היראה, אך פנימיותו חסד ושורשו בכתר, בפלא. לכאורה היה מתאים יותר לחסד לצחוק ולא לגבורה או ליראה, אך כאשר מבינים שבכל צחוק בכי נסתר, מתח עצום, פער מכאיב, פחד עמוק, שיש צורך להתגבר עליהם כדי להגיע אל הצחוק, מבינים בפשטות את הזיקה הפנימית הזו. מיטב הצחוק נרקם מפחדים ובכי; מיטב הקומדיות נולדות מטרגדיות, עד שהפילוסוף אפלטון הורה שכל מחבר טרגדיות ראוי לשמו מסוגל גם לכתוב כהלכה קומדיות מצחיקות.
שורש אחד לטרגי ולקומי. ההבדל נעוץ בכך שהטרגי רואה בכאב ובאובדן ממשות שאין לה תקנה. הקומי חי באמונתו שאין שלילה כלל. הוא מפזר רמזים לכך שהמציאות הנראית כה מכאיבה ומשוללת תקווה היא אשליה מסוימת. שאין דבר כזה כמו שברון ללא תקנה או שברון אמיתי. "אין ייאוש בעולם כלל," אומר רב  נחמן. במובן זה, קומדיה היא טרגדיה שחדלו להאמין בה.
מידת הגבורה של יצחק מלמדת שכל הסתירות מקורן בפלא העליון, בחוש הומור אלוהי. היא מורה שאין להאמין בשום אובדן ומוות מוחלט, בשום כאב שאין לו ריפוי ופיוס. כוחו האמיתי של ההומור הוא בתחושת האלמוות, באמון העמוק - כל מה שקורה, כל מה שאלוהים עושה הוא עושה לטוב ולחיים - הכל שייך לתיקון, אפילו התהו. גם התיקון וגם התהו שניהם מבטאים את הרצון העליון ואת השלמות האלוהית. תהו תיקון עולה בגימטרייה אמונה תענוג רצון, ללמדך ברמז נפלא שהטרגי והקומי, שניהם נובעים מאותו שורש, כתר עליון. מתוך התערובת המשונה הזו של תהו ותיקון נולד הצחוק. הוא מבטא את האמונה בפלא, את התענוג משלמות ההפכים ואת הרצון לבטל את הכל בתוך חופש ואהבה מוחלטים.


ב.

האלכימיה של הפיכת הרע לטוב

"צריך להפוך את הרע לטוב ואת החושך לאור ולכלול הכל בטוב.
ודבר זה נעשה על ידי החכמה."
הצמח צדק

הצחוק מבטא את יכולתו של האדם להתעלות מעבר למושגי הטוב והרע ולהפוך את החושך לאור. יכולת זו פותחת בפניו את שערי גן עדן. יש מקומות שלא ניתן להיכנס אליהם אלא מתוך הכנה מיוחדת אחרי מבחני כניסה או עמידה בדרישות מסוימות. על שער הכניסה לבית הספר לפילוסופיה של אפלטון היה כתוב, "מי שלא יודע גיאומטריה שלא יכנס לכאן." ויש כתובת אזהרה גם על שער גן עדן,  כפי שמשתמע מדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר. שם כתוב: "מי שלא הפך חושך לאור ומר למתוק ומי שלא ניכסף לגאולה שלמה, בעודו בעולם הגשמי, שלא יכנס לכאן." (הזוהר, כרך א, סז) גן עדן דורש הכנה נפשית ושכלית מיוחדת במינה, אחרת מי שניכנס אליו עלול להרגיש שהגיע לגהינום.
מבחן הכניסה הוא זה: האם כאשר היית בתוך גוף, בתוך מציאות של טוב ורע, של פרדוקסים ואבסורדים, של סבל גדול, הצלחת להבין את סוד האלכימיה האלוהית, איך להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק? האם הצלחת להבין את האחדות העליונה, את רז הייחוד השלם, איך כל המציאות אינה אלא גילוי של אור אלוהי? ולא מדובר רק בהבנה שכלית אלא בהבנה של כל הוויתך, עד שאפילו גופך נעשה אחר, גוף קדוש?
בגן עדן מלמדים אותך את תורת האצילות, תורתו של משיח, שכל המציאות היא שמותיו וגילוייו של הקב"ה, שאין כלל רוע:

"בבי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), זה לעומת זה עשה אלהים, חושך לעומת אור, ומר לעומת מתוק. ולפיכך בתורה של בי"ע יש כשר ופסול, טמא וטהור, איסור והתר, קודש וחול. מה שאין כן בתורת האצילות, שם כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה ואין שם חס וחלילה שום חול. כי שם נבחן לבן הארמי לשם קדוש, וכן פרעה. וכל השמות, שבבי"ע הם קליפות וטומאה, המה שמה רק שמות קדושים ונשגבים. נמצא שאלו הנשמות שזכו לאור האצילות, מהפכות כל חושך להיות אור וכל מר למתוק."
הרב אשלג, הזוהר, כרך א, סז

החכמה העליונה היא לדעת שה' אחד וכולו טוב בתכלית. היא מלמדת אותך איך עץ הדעת טוב ורע הוא מצד האמת העמוקה עץ החיים. החיים מורכבים עד אין שאת ובכל זאת הם פשוטים בתכלית. החיים מכילים פלא וזוועה ובכל זאת, בהבנה העמוקה, אפילו הזוועה הופכת לפלא. מכאן נולד צחוק גדול.
זה סוד צחוקו של רבי עקיבא. במקומות שחכמים אחרים בוכים הוא צוחק כי הוא רואה ממש את ההפך ממה שהם רואים. היכן שהם רואים סיבות לצער ויגון הוא רואה את התיקון האלוהי הנסתר, את ההומור המוזר של אלוהים שמופיע כל הזמן בתחפושות.
אצל רבי עקיבא כל יום פורים.© אין אצלו אבחנה גסה בין חושך לאור, כי אם יתרון האור מן החושך הרי שיש לחושך תפקיד גדול במחזה הזה. "חביבין יסורין," אומר לא פעם ר' עקיבא. הרע נועד להביא את הטוב להכרה עצמית מלאה ולשכלולו הגבוה ביותר, איך אפשר אפוא לדון אותו לכף חובה? זכותו של המן תגן עלינו לא פחות מזכותו של מרדכי - ללא המן לא היה מרדכי הופך להיות משנה למלך. בסוף המחזה כל השחקים מורידים את האיפור והמסכות ואנו רואים שמתחת לצדיקים ולרשעים היה פרצוף אחד אלוהי, שהתחפש לכולם.
כאשר קיימת הכרה בשלמות הייחוד האלוהי אין הבדל בין צדיקים לרשעים, או אפילו בין גן עדן לגהינום, כפי שאומר הרב קוק: "כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים וכשם ששבחו של הקב"ה עולה מגן עדן כך הוא עולה מגהינום וסוף הכל להתעלות, להתמתק ולהתקדש." בסוף המחזה עולים השחקנים הראשיים על הבמה לקוד קידה אחרונה והקהל מוחא כפיים לכולם.
כאשר יש גילוי של הייחוד האלוהי הרע מתבטל מעצמו, כמו מעולם לא הייתה לו ממשות, כפי שהחושך מתפזר כאשר זורחת השמש. החושך הוא רק העלמת האור. הרוע, הכאב, היגון, הבדידות, הם רק העלמת האהבה. האהבה מתעצמת כשהיא עומדת במבחני הפרידה, כשהיא יודעת שהיא נצחית. אם אינה גלויה בפועל היא תמיד מסותרת. ייתכן שהלב הפצוע אנושות יבכה בגלוי אך מקום יש לאהבה ומסתרים שמו ושם היא צוחקת לעצמה בחשאי. כאשר תתגלה ותבוא לידי מימוש כראוי לה, כל צער הפרידות יהפוך לחדווה עצומה, שכמו המתינה שם בפנים מזמן עתיק.
בעולם זה שיסודו עשייה אף שפנימיותו אצילות, יש להיות נושא הפכים. מצד אחד יש לשמור על ההבחנות שבין טוב לרע אך, בד בבד, כאתגר הגבוה ביותר, יש להכשיר את שכלנו ואת לבנו להשגת הארה רוחנית שמבטלת את הטוב והרע בייחוד העליון. מי שעמד באתגר זה הוא מי שהפך את החושך לאור, כי הוא הבין לעומק איך החושך הוא לבוש לאור, איך "הרע הוא כסא לטוב" ואיך המרירות האיומה ביותר יכולה להפוך לצחוק. כי כאמור, הקומדיות המוצלחות ביותר הן בעצם טרגדיות שהפסיקו להאמין בהן. אדם כזה רשאי להיכנס לגן עדן, כי "אין מוסרים רזי תורה אלא למי שהוא חכם ומבין מדעתו".
אלוהים משתף אותנו במשחק מחבואים גאוני הדורש מצידנו הרבה חכמה וגם הרבה חוש הומור. מעל הכל, רצון עמוק, בוער, לחפש אותו. בחסידות מסופר על צדיק שבנו הקטן רצה לשחק עמו מחבואים, שהוא יתחבא והאב יחפש אחריו. אלא שדעתו של הצדיק לא הייתה נתונה כל כך למשחק והוא שכח מהעניין. אחרי מספר דקות בא אליו בנו הקטן ואמר לו: "אבא, אני התחבאתי כדי שאתה תחפש אותי." כאשר שמע זאת אותו צדיק הוא מיד פרץ בבכי. באחת הוא קלט קול אחר, את קולו של אביו שבשמים, שכמו פונה אליו ממש באותן המלים: "בני, אני התחבאתי כדי שאתה תחפש אותי."
אלו הם הכיסופים לגאולה, להארה - בלעדיהם המשחק אינו יכול להתקיים. אלוהים אינו מסתתר כי הוא נטש אותנו, הוא מסתתר כדי שנחפש אותו ובמסע הזה נלמד את השיעורים המשמעותיים ביותר של חיינו. מי שכל ימיו היה קשוב לקול הפנימי הזה המורה לו לחפש, להתגעגע אל האור, מי שחש כל ימיו בצער הריחוק וההסתרה, רשאי להיכנס לגן עדן, כי "אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו".


ג.

תורת האצילות: דרך עמוקה לקטול דרקון



אם אתה חכם אמיתי הרי שיש לך שכל ישר, גבוה, שרואה דברים כהוויתם, שאולי לא חוזה עתידות אך מבין דבר מתוך דבר. אתה מבין מדעתך, מלבך שלך, למה התכוון המשורר.
המשורר העולמי התכוון לומר שהיופי הוא לב הדברים, הכמיהה לאחדות היא לב הדברים, השאיפה אלי מעלה היא לב הדברים, ההתמססות היא לב הדברים, היצר לפרות ולרבות הוא לב הדברים. כאשר אתה, גאון הלב, יודע להאזין כהלכה אל לב הדברים, העולם הזה מתחדש בעיניך ונעשה קסום מעבר לכל הבעה.
כאשר הכלים קטנים מכדי להכיל את היופי, הכמיהה, ההתמוססות, הפריה ורביה, הם נשברים. אזי, אתה מתחיל לשמוע את ההוויה צועקת. אלף צורות לצעקה הזו, לכאב הזה, לשתיקה הכפויה הזו. יש צעקה שבאה בגניחת תשוקה נידחת, יש צעקה שבאה באכזריות נוראה והיא תאבת רצח, יש צעקה שכל כולה פנימה והיא משברת את מעט הכלים שנותרו. אם אין הצעקה הזו הופכת לתפילה, לענווה, לתיקון ארך אפיים, הרי שכולה נכזבת וקמה על עצמה וקמה על יוצרה ואין לה טעם בחייה כי היא לא מאמינה בחייה. אם אינה רוצחת את עצמה לכל הפחות היא מצמצמת את רצונותיה ודועכת בחשאי, מאחורי הפרגוד של פחדיה וכלימתה.
ועכשיו, אתה מביט בכל בארך אפיים. אתה יודע שיש תורת אצילות עליונה שבה כל השמות הם שמות אלוהות, אפילו השמות של הרשעים, הטיפשים וחסרי העשתונות. אתה חפץ ללמוד את תורת כל היש, תורת האצילות, תורתו של משיח, שיגלה לכל את האמת העליונה, שאין חוץ לאלוהות, שאי אפשר לצאת מחוץ לאלהות, שהכל מכל בכל הוא אלוקות גמור. אם אתה מבין זאת דעתך מתיישבת. אתה רואה מבעד לקרעי ההוויה, אתה שומע מעבר לצעקה את התפילה האבודה, החרישית.
יש תפילת השרפים המתכלים באש ההשגה שלהם ונולדים מחדש בכל רגע, ויש תפילת האופנים, אלו שתפילתם היא תפילת עוברי דרכים, הנעים ונדים, המרחפים, התלושים מן השמים ולפיכך תלושים גם מן הארץ. כי רק זה הנטוע בשמים יכול לטעום את מתיקות פירות האדמה. רק זה הנטוע על מים רבים יכול לברך על נס הנעשה לו במקום שהינו.
שוב אינך צריך לקוות ליום המחרת, כי היום הזה הוא כל כך גדוש, מפואר, כל כל מלא טוב. אתה יודע שיום המחרת ידאג לעצמו. אתה חש באור הזה, הרך, המושח אותך בשמן הטוב, היורד כטל ומחייה כל פרודה של קיומך. כן, יש מחול השמור לצדיקים והם משאילים ממנו קורטוב כדי לרקוד אותו בכל יום של חייהם. שוב אינך צריך תקווה לאחריתך כי אתה זוכה לראות בכל יום את עולמך, בכל יום אתה מבקר בעולם הבא וחוזר עם מתת, קו דק אחד מן האור הגנוז. די במעט דבש מאותה קורת רוח של העולם הבא כדי לתת לך אריכות אפיים לעולם הזה. די במעט שלווה של מעלה כדי להרעיף עליך שקט נפלא, כאן, עלי אדמות.
אתה טובל בתוך ישותך כבתוך מעיין. סביבך יהלו החיים הגדולים שהריבון העליון הפיץ ביד כה רחבה. אתה קד בפני כל היצורים, בפני העצים, בפני האבנים האלו, וחש את האהבה שממנה נולדו, את היופי שהפיק אותם כעדיי המלך, כקישוטי המלכה.
כל העולם הזה הוא היכל, ולבך שלך הוא קודש הקודשים. כל העולם הזה הוא שיר ולבך שלך הפייטן האלוהי, שהשתתף בכתיבתו, בזמרתו. כל העולם הזה הוא חג היובל המתכנס אל עצמו בכל הרף עין כדי לברוא מחדש את הזמן והמרחב. די ברגע הזה כדי לומר שכל העולם הוא כדאי, שכל העולם הוא בירה מאירה.
מי שקוטל את הנחש, את הדרקון, מקבל את בת המלך, כך תאמר האגדה. ויש ששים דרכים לקטול את נחש העקלתון הזה המאיים על הממלכה ותובע לעצמו את כל הבתולות, את כל התום והחן, כדי לעשוק מהן את החיות.
בוא ואספר לך את הדרך העמוקה ביותר לקטול את דרקון האש הזה. עליך להביט אל מתחת לעור הקשקשים, לניבים, ללשון היורקת אש, לטפרים המורעלים, ולראות את הניצוץ האלוהי שהודח בכאבו, בטיפשותו, מכס הקדושה. עליך לראות מעבר למפלצת, אל הלב הטהור, החי בתוך טהירו עלאה, מעבר לטוב ולרע. לפתע תדע את שמה האמיתי של המפלצת, את השם הקדוש שיש לה בעולם האצילות. אזי, כאשר תקרא בשמה, ועם יש בכך צורך, יותר מפעם אחת, לפתע היא תזדעזע, היא תיזכר בעצמיותה העליונה, היא תיזכר בעצמה. לפתע כל הלבוש הזה ינשור מעליה כמו בגדים בלויים שלבשה בענותה, בגלותה, בשכחת היש שלה, ותשוב לזהותה המקורית.
תורת האצילות מלמדת שכל יום פורים, שבכל יום יש לשהות קמעה מעבר לברוך וארור. באמת העמוקה, הכל מבורך, החיים והמוות, הטוב והרע, כי מכל אלו רוקם האל את עלילות סיפור גבורתו. בתורת האצילות מלמדים אותך איך לחבק בכל יום איזו מפלצת, לנשק בכל יום לאיזו צפרדע, וכך להפוך אותן שוב לנסיכים יפהפיים, בני המלך העליון. היא מלמדת איך לגאול ניצוצות, איך לרפא את העשוקים, את הנדחים, את הפזורים, ולהשיב אותם אל נחלתם, למקום שממנו ניטלו.
התשובה העליונה היא להחזיר כל דבר למקום שממנו הוא ניטל, להחזיר אותו לשורשו. אין דבר נמתק אלא בשורשו. אין דבר נמתק אלא כאשר הוא מתלבש בחסד קיומו ויורד לכאן, לשרות בתוך העולם הזה. אין דבר נמתק אלא מתוך שהוא מגלה את פלא קיומו, חי במחיצת אלו שאהבה נפשו, לומד ממקום שלבו חפץ, מעניק לעולם את המתת שבא להעניק. ואין דבר נמתק עד שאינו פרה ורבה.
ואז, בארך האפיים של החסד הזה, של האהבה הזו, המקפת כל, משהו מתחולל בלבת היש. לפתע ניצתת אור אלוהית כשלהבת מדהימה בתוך מוחך, בתוך עמוד שדרתך, בתוך גופך, מלחכת את כל איבריך במתיקות נפלאה. אתה הופך לסנה, סנה בוער ואינו אוכל. אתה יודע בפעם הראשונה שבכל ניצוץ יכולה לדלוק השלהבת באש רחומה. אין צורך לניצוץ לדלג אל השלהבת. כל מה שהניצוץ צריך לעשות הוא לברך על פלא קיומו, כאן ועכשיו, עד אשר השלהבת יורדת אליו, אופפת אותו ובאה בקרבו.
לכן, תורת האצילות מלמדת אותך יותר מכל איך לברך על קיומך ועל קיום כל הנבראים, איך להודות על הפלא, איך להלל ולשבח את החיים הנמזגים לתוכך ואת החיים הנמזגים בכל האחרים, שהוזמנו איתך למשתה התמיד הזה של הקיום.
אם תקום כל בוקר ותאמר, "מודה אני לפניך", בכל ישותך, בכל שכלך ולבך, בכל מאודך, ואם תמשיך ותאמר זאת אלף פעמים במהלך היום כולו, אזי בלילה כאשר תשכב לישון על מיטתך, תחוש את הלב העליון יורד ובא לתוכך להתייחד איתך במתק סוד. אזי החלום שלך והחלום שלו יתמזגו ותוכל לצאת מגופך לטייל במימדים העליונים, כך שכאשר תשוב למחרת, ההודיה שלך תהיה עמוקה מזו של יום אתמול. ונתברכו בך כל משפחות האדמה, כל הבריות, כל היצורים החיים, ונתברכה בך האדמה עצמה.
אתה אינך מקור החיים אבל אתה יכול להתחבר אל המקור כך שיושפעו בך החיים העליונים וישטפו דרכך אל כל אלו שטרם למדו לברך על עצם קיומם ועל קיום הכל. עד אשר ישירו כל הנבראים את שיר ההלל העתיק הזה, לאחד הקדמון, עושה הפלא, שהפלא הוא אמנותו.










©  סוד פורים הוא להגיע אל שורש ההוויה שהוא טוב מוחלט ואין בו כל רע. ורמז נפלא לכך נמצא בדיבור שבו פותח ספר הזוהר את סיפור הבריאה, "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עלאה" – כלומר, "בתחילת רצון המלך, חקק חקיקה בטוהר העליון". והנה, גליף גליפו הוא לשון חקיקה אך גם לשון גילופין או שיכרות. טהירו עלאה עולה בגימטריה פורים. בשכרון של פורים אנו חוזרים אל הטוהר העליון, הטוב האלוהי המוחלט, שהוא הרצון העליון שהוליד את הבריאה כולה וחקק אותה באותיות זוהרות. גליף גליפו עולה בגימטריה לב טהור, שהוא החלל לאותה בריאה, לאותה תחושת פלא חדורת שמחה ואהבה, המוחלת על הכל.
























אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה