דרך היופי

***

ביוגה יש סיפור קלאסי על אדם אחד שפנה לגורו מפורסם כדי שיילמד אותו מדיטציה. הגורו בחן אותו במבט ממושך ואחר כך אמר, "תראה, זה לא פשוט ללמוד מדיטציה. חזור אלי מחר. בינתיים, היזהר רק מדבר אחד, אל תחשוב הלילה על קופים לבנים."

"לא לחשוב על קופים לבנים?" אמר האיש בתמיהה ונשם לרווחה, "אין כל בעיה. אין קל מזה. אף פעם לא חשבתי על קופים לבנים."

להפתעתו כבר בדרכו חזרה אל הכפר הוא החל לחשוב על... קופים לבנים... והדבר רק החמיר מרגע לרגע. בלילה, כאשר נכנס למיטה ועצם את עיניו, במקום להרדם מיד כדרכו הוא חשב ללא הרף על... קופים לבנים... למעשה, הוא כבר ראה אותם בכל מקום, תלויים מהוילונות, מציצים אליו מאחורי הארון, רוקדים על הרהיטים. מהיכן לכל הרוחות הופיעו כל הקופים הלבנים האלו? הוא מעולם לא חשב עליהם קודם לכן ואילו עכשיו, כאשר התבקש לא לחשוב עליהם, הם מילאו את חדרו וקינטרו אותו באינספור תעלולים משונים. הוא לא הצליח לישון כל אותו הלילה כי אלפי הקופים, ששרו במקהלה שירי יום הולדת סביב ביתו, חוללו רעש נורא.

כעת, הזדהיתי עם אותו הודי מסכן שרצה ללמוד מדיטציה. אני לא ראיתי קופים לבנים אבל דווקא עכשיו המוח שלי הפגין יצירתיות בלתי רגילה בהמצאת תעלולים מקוריים משלו איך למנוע ממני להישאר 'ריק'. בתחילה, נלחמתי בכך, וכמובן, התופעה רק התעצמה. למעשה, זה היה הלקח הראשון שרצה הגורו להקנות לתלמידו החדש: כל דבר שאתה נלחם נגדו מתעצם! אתה מזין אותו! ברגע שאתה מחליט לא לחשוב על קופים לבנים, המוח יתחיל להתעלל בך וקופים לבנים יפלו עליך מהשמים כרעם ביום בהיר.

לקח לי זמן להקנות לעצמי מעין ארך רוח, סבלנות, או סוג מיוחד של שוויון נפש. אם אתה נלחם בקופים הלבנים, מספרם יכפיל את עצמו בטור הנדסי כמו מגפה. הם יתחילו להעלם רק כאשר תתחיל להסתכל עליהם בערנות שוות נפש. לפתע נזכרתי שבשעורי החסידות למדנו בישיבה פירוש מעניין של הבעש"ט לפסוק, "שיוויתי ה' לנגדי תמיד": "שיוויתי", לשון השתוות. על האדם לסגל לעצמו מעין שיוויון נפש, יכולת לקבל את ההצלחה והכשלון, הכבוד והבזיון, באותה רוח שלווה, נטולת שיפוטיות אישית.

השתדלתי לעקוב אחר מחשבותי מבלי 'להזדהות' איתן, מבלי לשפוט אותן כ'חיוביות' או 'שליליות'. כאשר התבוננתי בהן כצופה פתוח אך חסר מעורבות אישית, החלו ההפרעות להחלש ולהיות נדירות יותר. זו לא הייתה 'אדישות' אלא שמירה על מיקוד בתחושת הנוכחות שלי.

המחשבות שלי היו כמו סרטים על מסך קולנוע. כאשר היזדהתי לגמרי עם מחשבותי לא שמתי לב שאני המסך שעליו הן מוקרנות. צריך להפסיק את הסרט/מחשבות כדי לראות את המסך/תודעה או פשוט לא 'להזדהות' עם הסרט. היוגים קראו למצב זה 'אי-היצמדות' או 'להיות מעבר לניגודים של משיכה ודחייה'. הם התכוונו ליכולת להיות מודע מבלי 'להיסחף' עם הדימויים העולים בהכרתך. ניטשה קרא למצב זה, 'להיות מעבר לטוב ולרע'. הניסויים האלו בתודעה ריקה איפשרו לי אחרי זמן מה להקשיב לגופי בדומיה פנימית לרגע ממושך יותר.

***

ואז, החל ריקודו החדש של רמה. בתוך הדומיה החל גופו של רמה להסתחרר לאיטו, מטווה תנועות שאיש לא הכיר, אף שנדמו ידועות מכבר. היו אלו תנועות פשוטות בתכלית, אך הן היו חדורות קשב עמוק. רמה לא היה הרקדן, הוא רק האזין לעצמו, והניח לגופו למסור את מה שזרם דרכו. לא היה בו כל חיפזון, כל הצגה. דומה שהיה לבדו, עוקב אחרי צליל אחד בודד שהגיח מתוך הדומיה, כעובר המגיח מרחם - צליל ללא צליל, צליל שנועד לאוזן הפנימית ולא לשמיעה הרגילה. אף שהתנועה הייתה כה איטית, כה מופנמת, היא הייתה חדורה יופי מוזר, נפעם.

לרגע, נעלמו כל סיפורי הראמאינה, כפי שנעלמו כל המשמעויות שהשכל היה מסוגל להרהר בהן. רמה לא רקד סיפור עלילה, הוא רקד צליל, מנדלה מופשטת, משמעות שהייתה כה נטולת צורה שהיא יכלה לקבל כל צורה. בכל הרף עין בחר הגוף לבדו את הצורה האחת שאותה ביקש לשקף מתוך אינספור הצורות האפשריות. בכל הרף עין הייתה הצורה הזו מתמוססת בטבעיות לתוך צורה אחרת.

פעם היה רמה להבה פועמת, מבליחה ונעלמת, ופעם מים ניגרים. האש והמים לא הכירו צורה אחת, הם ניחנו בגמישות אינסופית. הם היו מחוברים למקור נעלם שממנו הגיחו כל הצורות אך הוא עצמו היה רוח שקופה. לפעמים, היה אבן מכונסת אל עצמה בכבדות ובהרף העין הבא, משב אוויר קליל, נוגע לא נוגע, משוטט בבטלה מעונגת על פני הדברים.

עיניו של רמה נעצמו אף שגופו המשיך לחולל לבדו. הוא חש בזרם מופלא של אור, אנרגיה טהורה, קסומה, שחדרה מבעד לקודקודו, שטפה את לבו ומשם התפשטה לכל איבר, לכל אצבע, במתיקות משכרת. הוא היה ער, ער לגמרי. גופו לא היה שייך לו, הוא היה שייך לשיווה. שיווה ניגן עליו כעל סיטאר רב מיתרים, משוחח עם לבו שלו ועם כל שאר הברואים. שיווה נישק אותו על שפתיו נשיקה נעלסת, מפיח בו חיים ואהבה עד אין הכל.

שיווה היה מאהב מופלא כפי שהיה נזיר סגפן, המתבודד לנפשו. הוא היה נטול עכבות, מחולל אינספור עולמות של זמן וחלל בכח מחשבותיו, ואחר כך, הורס אותם בהבעה קונדסית שבה היסווה תמיד את רצינותו. שיווה היה מהלך יחף על גחלים לוחשות, מרוח באפר המתים, ומפרה את כוכבי הלכת. הוא שכב עם אינספור נשים ומעולם לא איבד את בתוליותו. הייתה בו חמדה אינסופית אף שמעולם לא חמד דבר. אף שכל עושר העולמות היה שלו, גופו היה ערום ורק חוט אחד בודד, אדום, כרוך עליו, החוט של אלו שהפקירו הכל למען עצמיותם. הוא עירטל את אהוביו עד התמצית ונגע בלבם. הוא לימד אותם להתמסר אליו באופן מוחלט, ועשה זאת בדרך היחידה האפשרית - במוסרו עצמו להם באופן מוחלט!

***

קח כל אהבה שלך והקדש אותה לשלם, לאלוהי, לנשמת הנשמות. קח כל תאווה והקדש אותה לאלהים. זו הדרך לזכך אותה, לראות אותה בשורשה. בכל דרכיך דעהו, בכל אהבותיך, בכל תשוקותיך. אל תפריד דבר מאלהים כי אין דבר שהוא מחוץ לאלהים, שום דבר. אין שום יש מחוץ לכל-היש. עליך לאמץ אל הלב כל דבר והתחל מן הדברים שקל לך איתם. אמץ וחבק אותם עוד ועוד עד שלבך יתלקח לאהבה גדולה. לא, אינך שוכח את אלהים. אתה יכול לזכור אותו טוב יותר. אינך אוהב רק את אישתך, אתה אוהב את אלוהים שנתן לך אותה, שמתבונן דרך עיניה, שמופיע בתשוקתה, בחום גופה, בלבביותה, בחכמת הנשים שלה. אישה היא חלק מאלהים, היא ביטוי של אלהים. והאישה הזו שאיתך היא הלבוש שבו אלהים בא אליך. לפעמים אלהים בא אליך בלבוש הבדידות, השקט, הכאב, הגעגוע. זה בסדר, גם זה אלהים. אם אתה זוכר את המקור, אתה מתקרב דרך הדבר הזה לאלהים.

אינך צריך להאשים את הכאב. עליך להבין שגם הכאב הוא גילוי אלוהי ולכן יש לו את האור והמסר שלו, את החכמה האלוהית שלו, את האהבה המיוחדת לו. זה קשה. לפעמים, קשה לזכור את אלהים בתשוקה עזה, באהבה עזה, בכאב עז. אבל זהו האתגר האמיתי ולא נטישת העולם, לא הבריחה, לא ההסתגרות.

אם תחייה כך אתה תעבוד את אלהים בכל, אתה תתקרב אליו דרך כל דבר שקורה לך, כל דבר שנקלע בדרכך. אתה חייב לעמוד שם נחוש, תקיף, איתן, פתוח ולומר לעצמך, "גם זה אלהים". אך לא די בכך. כי לפעמים אלהים בא אליך בצורה של סבל קשה ומוות הסוגרים את לבך. עליך להגיע לאהבה, ואתה חייב להגיע אליה בדרך טבעית ולא כפויה. לכן, עליך להתחיל מן הדברים שאתה כבר אוהב מבלי לעצור בחזות החיצונית שלהם. עליך להפוך את החושך לאור, את המר למתוק, את החסרון ליתרון, את המוות שלך לחיים. כי לפעמים אלהים בא עטוף באיזו קליפה שעליך להשיל, או בתור איזו פוטנציה סגורה שעליך להתמיר לאור.

הכל אלהים אך 'מצבי הצבירה' השונים שלו מחייבים אותך ללמוד את אמנות ההתמרה, את האלכימיה הקדושה. זכור, אינך רשאי לומר שהכל אלוהות בלי להבין את מקומך המיוחד בתוך האלוהות. כי הפיל, למרות שהוא אלהים, עשוי לרמוס אותך, והאדם הצועק אליך להיזהר מן הפיל, גם הוא אלהים והיה כדאי שתאזין לו. זו אינה תורה לטיפשים. זו התורה הגבוהה ביותר והיא דורשת ממך תחכום אמיתי. המקודש היוגי ושיסתהא מזהיר את החכמים שלא לומר לכל אחד שהכל אלוהות, אם אינם רוצים לרשת גהינום. כדי שתורה מסוימת תהפוך לך לסם חיים ולא לסם המוות עליך להיות מסוגל להבין אותה בדרך המיוחדת שהיא דורשת. לכן, לכל מדרגה ומדרגה יש תורה משלה, שיפה לה.

בשבילך, אלהים הוא פוטנציה, אפשרות. הזרע קיים. היו כאלו שהוכיחו על בשרם שהזרע הזה יכול לפרוח, שהוא יכול להיות בשום ויפהפה. לא כל יכול, לא כל יודע, לא בלתי מוגבל, אבל מרשים מאוד באיכות, באינטליגנציה, באצילות, בשלמות הפנימית, בגאוניות, בחמלה, באהבה המקפת, בצחוק הסלחני, המשועשע. בשבילך, אלהים הוא האיכות הזו היכולה להתגלות מתוך תהליכי האלכימיה של הנפש, מתוך בגרותה של הנפש. עבורך, זו ההוכחה היחידה למציאותו של אלהים. מחשב-על יכול ליצור את היקום אבל רק התודעה המפותחת, החמלה, האהבה, היצירה האינטליגנטית, פליאת האני על עצמו, מוכיחים שיש משהו מעבר לתהליכי מחשב, שקיימת תודעת על.

תודעה אינה אוביקט ואינה תהליך, היא נוכחות; נוכחות בפעולה, ברגש, בחשיבה. היא מתמירה את הכל ומעניקה לו משמעות, חיים של ממש. לא משחק אקראי של אטומים, אפשרויות, אלא בחירה מודעת, העדפה, אהבה.

הפוך לרטט, הפוך לאמירת כן, להסכמה עם הכל, לאהבת הגורל, לאהבת החיים, לאהבת היש. ואם באים עליך נחשולי עייפות, עצב, מוות, הבן שגם שם נמצא אלהים רק שלבושו כבד יותר, מגלה טפח ומכסה טפחיים. אינך יכול לחמוק מן הסבל אבל אתה יכול לא להתמכר לו. אתה יכול להרים את התדר שלך, על ידי מאמץ רצוף לזכור את עצמך, לצאת מדפוסי החשיבה המכאנית, לזרום, לרקוד. זכור, כאן שדה המערכה שלך. אינך אוהב להפסיד. אתה רשאי להיות רך, גמיש, אבל נחוש לנצח.