שְׁאַלְתִּיאֵל
שְׁאַלְתִּיאֵל,
נֶכֶד הַנִּין שֶׁל הַבַּעַשֵׁ"ט,
הָיָה
מְטַיֵּל בְּפַרְדֵּס וְחוֹקֵר אֶת מוֹצָא הַמִּין;
אֶת הָאוֹר,
אֶת הַחוֹשֵׁך, אֶת דְּרָכֶיהָ הַמִּסְתּוֹרִיּוּת,
הָאֲפֵלוֹת,
שֶׁל הַהַשְׁגָּחָה הָאֱלוֹהִית.
הוּא הָיָה
דַּק וַאֲנִין, אַבְרֵךְ מֶשִׁי, מַאֲמִין בְּכָל
וְלא מַאֲמִין
אֲפִלּוּ בְּעַצְמוֹ.
הוּא הָיָה
קְצָת מְשֻׁגָּע מִזֶּה שֶׁלּא יָדַע
הֵיכָן נִּגְמָרִים יְסוּרֵי אֲבוֹתָיו וּמַתְחִילוֹת צָרוֹתָיו שֶׁלּוֹ.
הֵיכָן
הַגְּבוּל בֵּין הַפְּנִים לַחוּץ, בֵּין עַצְמוֹ לְזוּלָתוֹ,
בֵּין הַיּוֹם
לְאֶתְמוֹל, בֵּין הָאֵל לָאָדָם,
בֵּין
עַכְשָׁו לֶעָתִיד לָבוֹא, בֵּין גַּן עֵדֶן לַגֵהינוֹם,
בֵּין צוֹדֵק
לְחַכַם, בֵּין יָכוֹל לְלא יָכוֹל.
אֱלוֹהֵי
אֲבוֹתָיו לא הָיָה בְּעֶזְרוֹ.
הוּא לא
נִיצַּל מִשּׁוּם כִּבְשָׁן מֵאָז יְמֵי נִמְרוֹד,
נְבוּכַדְנֶצַּר,
הִיטְלֶר, וְלא מֵהַכִּבְשַׁן שֶׁבָּנָה בְּמוֹ יָדוֹ.
זֶה לא חיסֵן
אוֹתוֹ, זֶה רַק הָפַךְ אוֹתוֹ
שַׁבְּלוּלִי
יוֹתֵר בְּתוֹךְ עַצְמוֹ,
פָּחוֹת
מְעוֹרָב עִם דַּעַת הַבְּרִיּוֹת
וְעִם
דַּעְתּוֹ שֶׁלּוֹ.
לַיְלָה אֶחָד
הוֹפִיעַ אֶצְלוֹ הַבַּעַשֵׁ"ט וְאָמַר לוֹ:
"שְׁאֵלָה
טוֹבָה מְכִילָה בְּתוֹכָהּ אֶת פִּתְרוֹנָה.
וְלָכֵן,
אַתָּה, יַקִּירִי, חֲקוֹר אֶת שְׁאֵלוֹתֶיךָ עַצְמָן
וּמָצָא
בְּתוֹכָן אֶת הַמַּעֲנֶה, שֶׁבַּעֲבוּרוֹ אַתָּה מִתְעַנֶּה
בְּכָל הַחֲקִירוֹת הָאֵלּוּ; הַדֶּרֶךְ הַשּׁוֹאֶלֶת וְהַדֶּרֶךְ
הָעוֹנָה
הִיא אוֹתָהּ
דֶּרֶךְ עַצְמָהּ וְאָסוּר לְךָ לְהִתְבַּלְבֵּל
מִזֶּה
שֶׁפַּעַם אַתָּה מְהַלֵּךְ עָלֶיהָ מֵהַצַּד הַזֶּה
וּפַעַם
אַתָּה מְהַלֵּךְ עָלֶיהָ מֵהַצַּד הָאַחֵר.
הוֹ,
תּוֹלַעַת מֶשִׁי שֶׁכְּמוֹתְךָ
בַּשְּׁתֵּי וְעֶרֶב הַזֶּה שֶׁל שִׂכְלְךָ אַתָּה טוֹוֶה בֶּגֶד
מַלְכוּתִי
לְמַעַן הָאֶחָד
שֶׁמֵּכִיל בְּתוֹכוֹ אֶת כָּל הַחִידוֹת
וְאוֹרְגָן
יַחַד לִיחִידָה אַחַת מֻפְלָאָה,
שֶׁכֻּלָּהּ אוֹר.
הַמְשֵׁךְ
לִתְהוֹת עַל הָעוֹלָם וְאַל תִּהְיֶה נִפְחַד
לַעֲמוֹד
יְחִידִי וְלִצְעוֹק שֶׁהַמֶּלֶךְ הוּא עֵרוֹם.
אַתָּה הוּא
הַטוֹוֶה לוֹ בְּקַשִּׁיוֹתֶיךָ אֶת שַׁלְמָת הָאוֹר
לַעֲטוֹף בָּהּ אֶת עַצְמוֹ בַּיְּדִיעָה הָעַצְמִית הַמּוּחלֶטֶת הַזּוֹ,
שֶׁאֵינָהּ
פּוֹחֶדֶת מִכְּלוּם.
חִידָת
עַצְמְךָ הִיא הַכִּבְשַׁן הָאַחֲרוֹן
שֶׁבָּהּ
אַתָּה מְצָרֵף אֶת כָּל הַקֻּשִׁיוֹת הָאֲחֵרוֹת
וְהוֹפֵךְ
אוֹתָן שׁוּב לְשַׁלְהֶבֶתְיָה."
שְׁאַלְתִּיאֵל
הֵקִיץ בְּרוּחַ נִפְעֲמָה
חָשׁ מֵחָדָשׁ
בַּעֲצְמוֹתָיו אֶת הַחִידוֹת הָעַתִּיקוֹת,
שֶׁכָּל
אֲבוֹתָיו חָדוּ לְאוֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה כֻּלָּהּ
וְהֵן
לוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹכוֹ כְּרוּחוֹת רְפָאִים;
בַּסְּפֵקוֹת,
בַּבּוּשָׁה, בָּאַשְׁמָה, בַּכְּאֵב הַנּוֹרָא,
בַּזְּעָקָה
לִהְיוֹת חָפְשִׁיּוֹת מֵהַנֶּטֶל הַזֶּה,
שֶׁאִי
אֶפְשָׁר יוֹתֵר לִשְׂאֵתוֹ.
הַפַּעַם,
יָדַע שֶׁלּא בְּמִקְרֶה נִבְחַר דַּוְקָא הוּא
לָשֵׂאת
בְּתוֹכוֹ אֶת הַזְּעָקָה הַזּוֹ.
הוּא יָדַע,
שֶׁאִם לא יִפְחַד מֵעַצְמוֹ,
יַגִּיעַ
הַיּוֹם שֶׁהוּא יָבִיא לָהּ מְרַפֵּא,
לְמַעֲנוֹ
וּלְמַעַן כָּל אֲבוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים,
שֶׁלּוֹחֲשִׁים
בְּדָמוֹ תָּמִיד אֶת
הַצְּחוֹק
וְהַדֶּמַע שֶׁלָּהֶם.
א.
שְׁאַלְתִּיאֵל, נֶכֶד הַנִּין שֶׁל
הַבַּעַשֵׁ"ט,
השיר הזה כתוב בקלילות, בנימה
מעט ליצנית, ובכל זאת, במלוא הרצינות כלומר, בכנות. השם כבר מגלה לנו את טיבו של
אברך המשי הזה, שאלתי-אל; הוא חקרן, הוא בעל קושיות, הוא ספקן. הוא לא תם שאינו
יודע לשאול. להיפך, השאלה היא במהותו.
חושבים, שיש מעלה גדולה 'לחזור
בתשובה' ואילו 'חוזר בשאלה' נחשב כמישהו ש'נפל בחקירות'. אבל השיר הזה עוסק ב'חוזר
בשאלה', שחוזר אל השאלות הכי בסיסיות, ש'תוהה על הראשונות' בכל יום.
הוא נכד-הנין של הבעש"ט.
הדבר נאמר קצת באירוניה על 'היחוס' שנוקטים בו בחברה הדתית המסורתית כאילו היה בו
איזה מעלה. אבל יש כאן גם יותר מזה. הוא אכן חסיד אמיתי הממשיך את מסורת החסידים,
שלא פחדו להפנות אל אלהים קושיות חמורות או אפילו לזמן אותו למשפט.
הָיָה מְטַיֵּל בְּפַרְדֵּס וְחוֹקֵר
אֶת מוֹצָא הַמִּין;
זה מתחיל בנימה נינוחה –
טיול נחמד בפרדס, אבל ברקע אנו זוכרים את אלו שנכנסו לפרד"ס ולא יצאו. זה
רציני, כל כך רציני, שאי אפשר לדבר על כך אלא בקצת ליצנות.
ועכשיו, מתחילים להופיע
נושאיי החקירה של שאלתיאל, והראשון שבהם – 'מוצא המין'. כמובן, הביטוי מרמז על
ספרו של דרווין 'מוצא המינים', החקירה על ראשית החיים, שפתתה כמה דורות לכפירה בכח
עליון. אבל זה גם חל על המין כפשוטו. האם החיים התחילו מאלוהים או משלולית בוץ,
מתוכנית קוסמית או ממקריות פשוטה? בכל מקרה, הדחף לשאלה בא גם מהמין כפשוטו. אולי
זה 'הניצוץ הפרוידיאני' שבתוכי. יש כאן רמז עבה על המניע לשאלה ברמה הכללית
והאישית – רצון להבין את מוצא החיים, המין והאהבה.
אֶת הָאוֹר, אֶת הַחוֹשֵׁך, אֶת
דְּרָכֶיהָ הַמִּסְתּוֹרִיּוּת,
הָאֲפֵלוֹת, שֶׁל הַהַשְׁגָּחָה
הָאֱלוֹהִית.
ועכשיו, השיר הולך יותר
פנימה, אל ההשגחה האלוהית. זה באמת לב החקירה. והכל כבר נרמז כאן, האור והחושך;
ההשגחה האלוהית פועלת באור אבל גם פועלת בדרך מסתורית ו'אפלה'. כלומר, נותנת מקום
לרע. החידה הקיומית הזו היא בפשטות חידת הרע. איך אלוהים, שהוא אור, פועל בדרך
אפלה, אפילו זוועתית?
האם שאלתיאל בנוי לשאלות
קשות כאלו? ספק רב. דומה, שצריך כוח של צדיקים גדולים מהסוג של רבי נחמן כדי
להתמודד עם קושיות מן החלל הפנוי, הריק. שאלתיאל מתקשה מאוד לעמוד בפני עוצמת הקושיות
או השאלה שלו.
הוּא הָיָה דַּק וַאֲנִין, אַבְרֵךְ
מֶשִׁי, מַאֲמִין בְּכָל
וְלא מַאֲמִין אֲפִלּוּ בְּעַצְמוֹ.
מבחינות רבות, הוא ילדותי,
רגיש, פגיע, דק ואנין – 'אברך משי'. הוא נקלע לתוך קושיה, שמעמיסה עליו עומס נוראי
ומביכה אותו לגמרי. פתאום, הכל נהיה מסופק, לא רק טיבה של ההשגחה – הכל. הוא, שיש
בו תמימות רבה, שהוא פתי מאמין לכל דבר, פתאום לא מאמין בכלום – אפילו לא בעצמו.
הוא איבד לגמרי את האמון הקיומי הבסיסי ביותר. לאט לאט מתבהרת יותר טיבה של החקירה
הזו.
הוּא הָיָה קְצָת מְשֻׁגָּע מִזֶּה
שֶׁלּא יָדַע
הֵיכָן נִּגְמָרִים יְסוּרֵי
אֲבוֹתָיו וּמַתְחִילוֹת צָרוֹתָיו שֶׁלּוֹ.
הֵיכָן הַגְּבוּל בֵּין הַפְּנִים
לַחוּץ, בֵּין עַצְמוֹ לְזוּלָתוֹ,
בֵּין הַיּוֹם לְאֶתְמוֹל, בֵּין הָאֵל
לָאָדָם,
בֵּין עַכְשָׁו לֶעָתִיד לָבוֹא, בֵּין
גַּן עֵדֶן לַגֵהינוֹם,
בֵּין צוֹדֵק לְחַכַם, בֵּין יָכוֹל
לְלא יָכוֹל.
אכן, החקירה הזו החלה לשגע
אותו. בכל אופן, הוא מגלה חוזק וכושר עמידות בלתי צפוי – הוא 'קצת משוגע', לא
לגמרי. אולי לא יותר משוגע מאחרים, רק יותר מודע לעצמו. השאלה הבסיסית העולה מכל
השאלות שלו היא שאלת 'הגבול'. פסיכולוגים רבים יסכימו, שזו השאלה המהותית ביותר
בנוגע לפיתוח זהות אישית בריאה, אבל הוא הפך אותה לשאלה מטאפיזית.
הוא מכיל כל כך הרבה עבר –
לא רק עבר אישי אלא גם את העבר של אבותיו. ההיסטוריה היא בשבילו הווה חי. וכמו
שהוא חי בעבר הוא גם חי בעתיד. הוא משער את העתיד לבוא. זה מבלבל אותו בנוגע לרגע
ההווה. זה גורם לו לדחוק את השעה. מי שנמצא מחוצה לו מצוי גם בתוכו.
הוא מודע למורכבות הפנטסטית
של המציאות. הדבר גורם לו טשטוש גבולות. הוא מודע לכפל הפנים של כל דבר, לדקויות,
לסיבוך. חז"ל אומרים, ש"כחוט השערה בין גן עדן לגהינום". אכן, הוא
לא רק מרגיש את חוט השערה הזה – הוא תלוי עליו בין ארץ ושמים.
הוא מתבלבל בין חכם לצודק.
העולם אומרים, "תהיה חכם ואל תהיה צודק". כלומר, תהיה מעשי. אל תתאמץ
להיות דוקא מוסרי – עדיף שתהיה ריווחי. אבל שאלתיאל לא מסוגל לאמץ את העמדה הזו. הוא
נדחף להיות צודק. במיוחד היכן שזה עולה לו בדמים, תרתי משמע.
הוא גם מתבלבל בין יכול ללא
יכול. זה כמובן מחזיר אותנו לאותה תפילה יפה: "אלוהי, עזור לי להוציא לפועל
את מה שאני יכול לעשות, להשלים עם מה שאני לא יכול לעשות. ואנא, תן לי את החכמה
להבחין ביניהם." שאלתיאל לא כל כך יודע למדוד את כוחותיו במציאות. הדבר עושה
אותו מאוד לא מעשי ובלתי שקול. הוא אדם של הלב; כאשר משהו נוגע בלבו, הוא פועל בלי
לבדוק אם הוא מסוגל לעמוד בכך, כולל החקירה הזו עצמה.
האם חוסר הידיעה הזה מספיק
כדי ליצור שגעון או מבוכה כה גדולה? ספק רב. חוסר ידיעה יכול להיות מצב יצירתי –
סקרנות טהורה וחביבה. הבעיה היא, שיש מאחורי חוסר הידיעה הזו טראומה רצינית.
הטראומה היא זו שבאמת הופכת את חוסר הידיעה – טשטוש הגבול, לסוג של שגעון, חולי,
בלבול קיומי. היא גם זו, שכופה עליו את החקירה הזו בצורה כה מוחלטת.
אֱלוֹהֵי אֲבוֹתָיו לא הָיָה
בְּעֶזְרוֹ.
הוּא לא נִיצַּל מִשּׁוּם כִּבְשָׁן
מֵאָז יְמֵי נִמְרוֹד,
נְבוּכַדְנֶצַּר, הִיטְלֶר, וְלא
מֵהַכִּבְשַׁן שֶׁבָּנָה בְּמוֹ יָדוֹ.
זֶה לא חיסֵן אוֹתוֹ. זֶה רַק הָפַךְ
אוֹתוֹ
שַׁבְּלוּלִי יוֹתֵר בְּתוֹךְ עַצְמוֹ,
פָּחוֹת מְעוֹרָב עִם דַּעַת
הַבְּרִיּוֹת
וְעִם דַּעְתּוֹ שֶׁלּוֹ.
לפתע, ההיסטוריה של השואה,
שואה שהחלה הרבה לפני זמנו, הופכת להיסטוריה פרטית. הוא חי מחדש את כל השואות של
עמו כשואה הפרטית שלו. ומי שהציל את אבותיו, אברהם, יצחק ויעקב, לא הציל אותו. הוא
גם לא הציל מליונים רבים אחרים כמותו.
שאלתיאל הוא ניצול שואה. זו
כל העוצמה הרגשית האמיתית מאחורי הקושיה המאטפיסית שלו. הוא לא הצליח 'לחזור לחיים',
'חזק יותר'. הוא מתבלבל ומשתבלל בתוך עצמו. הוא לא מעורב עם דעת הבריות ולא "שלם
עם עצמו". הפצע חי וממשיך להכאיב. עד כאן הקושיה והרקע שלה. מכאן ואילך
ניסיון עמוק של התמודדות, תשובה אפשרית.
ב.
לַיְלָה אֶחָד הוֹפִיעַ אֶצְלוֹ
הַבַּעַשֵׁ"ט וְאָמַר לוֹ:
"שְׁאֵלָה טוֹבָה מְכִילָה
בְּתוֹכָהּ אֶת פִּתְרוֹנָה.
וְלָכֵן, אַתָּה, יַקִּירִי, חֲקוֹר
אֶת שְׁאֵלוֹתֶיךָ עַצְמָן
וּמָצָא בְּתוֹכָן אֶת הַמַּעֲנֶה
שֶׁבַּעֲבוּרוֹ אַתָּה מִתְעַנֶּה
בְּכָל הַחֲקִירוֹת הָאֵלּוּ;
הַדֶּרֶךְ הַשּׁוֹאֶלֶת וְהַדֶּרֶךְ הָעוֹנָה
הִיא אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עַצְמָהּ
וְאָסוּר לְךָ לְהִתְבַּלְבֵּל
מִזֶּה שֶׁפַּעַם אַתָּה מְהַלֵּךְ
עָלֶיהָ מֵהַצַּד הַזֶּה
וּפַעַם אַתָּה מְהַלֵּךְ עָלֶיהָ
מֵהַצַּד הָאַחֵר.
קודם לכל, התשובה מתחילה כבר
בכך שהבעש"ט מופיע אצלו. הוא לא לבד! למישהו באמת איכפת מהקושיות שלו ומהסבל
שהן מסבות לו. הבעש"ט מעניק אישור מלא לצורך שלו לחקור ולהבין.
זה עניין גדול. אנשי דת
רבים, שהם סותמי פיות ומוחות, חושבים ש'מאמין' צריך להיות 'תמים'. הם מפרשים זאת
כאילו אסור להקשות על הקב"ה. להם במיוחד יש כאן חידוש אמיתי, קשה לעיכול. הם
חושבים, שעליהם 'להגן' על הקב"ה ולהציל את כבודו מפני 'האפיקורסים'. הפחד הזה
מהשאלות העמוקות, הבסיסיות, הוא כה עצום, כה מושרש בנפש המאמין הילדותי. אבל
הבעש"ט מופיע ואומר דבר אחר לגמרי. הוא נותן לו לגיטימציה מלאה לשאול ולהקשות
על הקב"ה.
הבעש"ט לא נבהל מקושיות
כי הוא יודע את הסוד הכי גדול בנוגע לשאלות העמוקות, האמיתיות – השאלה מכילה את
התשובה! ברמה מסוימת, כל אחד עם ראש פתוח יודע כמה חשוב לשאול שאלות אינטליגנטיות.
הוא יסכים ששאלה טובה היא כבר מחצית התשובה. בכל אופן, כאן זה עוד יותר עמוק. בתוך
השאלה מקופלת התשובה. למעשה, יש כאן עומק בתוך עומק.
הבעש"ט הוא זה שאמר,
שגם בתוך החט-א נמצא אלהים. אם כדבריו ש"הכל אלוקות ואלוקות זה הכל",
איך יכול להיות משהו שהוא מחוץ לאלוקות? ברור שאם אלהים נמצא בתוך החטא הרי שהוא
נמצא גם בתוך השאלה או אפילו בתוך הכפירה הגמורה. זו בעיה רצינית לכל מיני
'מתנגדים' לדרך החסידות. הם חושבים שאם מישהו אומר, ש'הכל אלהים' הוא גם אומר
באותה נשימה, ש'הכל מותר' או 'אין טוב ואין רע'. אבל עובדה, שהבעש"ט אמר זאת
ללא פחד.
מהי בדיוק השאלה ומהי התשובה,
שמקופלת בתוכה? את זאת ארמוז בהמשך. כאן יש רק התייחסות כללית.
היה זה הירקליטוס, כמדומני,
שאמר, "הדרך היורדת והדרך העולה היא אותה דרך עצמה." באופן דומה, הבעש"ט
אומר, ש"הדרך השואלת והדרך העונה היא אותה דרך עצמה. פעם אתה מהלך עליה מהצד
הזה ופעם אתה מהלך עליה מהצד האחר". ומי שיודע לשמוע, שומע בצירוף הזה, 'הצד
האחר', הד בתוך הד.
מה שנדמה לנו כ'צד האחר',
החשוך, הוא למעשה אור גדול בתחפושת, כפי שהחומר הוא אנרגיה כלואה. השאלה היא תשובה
כלואה! אינך יכול להגיע לאור אם לא תיכנס עמוק לתוך לב הגרעין של השאלה שלך. כפי ש"הרע
הוא כסא לטוב", כך 'השאלה היא כסא לתשובה'.
אני חושב, שהדבר הכי חשוב
כאן הוא עצם האישור ל'זְכוּת השאלה', באופן הכי עמוק ואוהב שאפשר. כאילו
הבעש"ט אומר לו, "אינך אפיקורוס. אתה עושה עבודת ה' בחקירות המכאיבות
האלו שלך." זה מאוד חסידי. רק חסיד אמיתי יכול להבין את הדרך הזו, מי שהוא באמת
נין-הנכד של הבעש"ט.
אינך בוחר בקושיה שלך – היא
בוחרת בך! אינך הולך אל תוך החלל הפנוי מרצונך הטוב – אתה מושלך לשם!
מאמין כמו הבעש"ט יגיד,
שאם מצאת את עצמך בעל כורחך בתוך 'קושיות מן החלל הפנוי' סימן, שאלהים השליך אותך
לשם וזו עבודתך. עכשיו, זה יותר חשוב מהכל, מכל שאר המעשים והמחשבות, שאתה עשוי
לעשות, כולל עבודת ה' הרגילה של שאר המאמינים.
ועכשיו, אנחנו נכנסים עמוק
יותר לתוך העניין החסידי הזה, לתוך רעיון נפלא באמת.
הוֹ, תּוֹלַעַת מֶשִׁי שֶׁכְּמוֹתְךָ
בַּשְּׁתֵּי וְעֶרֶב הַזֶּה
שֶׁל שִׂכְלְךָ אַתָּה טוֹוֶה בֶּגֶד מַלְכוּתִי
לְמַעַן הָאֶחָד, שֶׁמֵּכִיל בְּתוֹכוֹ
אֶת כָּל הַחִידוֹת
וְאוֹרְגָן יַחַד לִיחִידָה אַחַת מֻפְלָאָה,
שֶׁכֻּלָּהּ אוֹר.
הבעש"ט אומר לו שהוא,
אברך המשי, הוא באמת תולעת משי – הוא טווה בשכלו בגד. קודם כל, זו גישה אחרת לגמרי
מן הגישה המזרחית למשל, שאומרת שאם אתה רוצה להגיע לאלוהות "אל תחשוב!".
אם אינך חושב, כמובן, שגם אין לך קושיות. הגישה החסידית הזו אומרת, שהמחשבה היא
לבוש אלוהי, היא כלי לאור. הקושיה או החידה שלך היא עבודת ה' הכי חשובה שלך. הדרך
להוציא את האור האלוהי מן הגניזה היא לעשות לו כלים. חידות אמיתיות הן כלים לאור.
שורש הנשמה נקרא בקבלה 'יחידה'
כלומר, י-חידה. בשורש, כל נשמה מכילה חידה, החידה הקיומית הפרטית שלה. זה הכלי שלה
לאור. כאשר היא מוכנה ליטול את האחריות לחידה שלה ולהאבק על פתרונה היא נכנסת עמוק
לתוך השורש האלוהי שלה. כל החידות של כל הנשמות הן לבוש הבורא. זה באמת רעיון
מופלא.
באופן פשוט יותר נהוג לומר
בקבלה, שכלי פירושו 'רצון לקבל', הנובע מהעדר או חסרון כלשהו. כלי הוא ריקנות
המשתוקקת להתמלא. בלי רצון לקבל, אלוהים לא יכול לתת. אבל כאן יש ביטוי לפילוסופיה
יותר קיומית, רגישה ונוגעת ללב.
רבי נחמן, אמר, שכל אחד
"צועק את חסרונו". ברור שבעומק, הנשמה צועקת את ההעדר האלוהות שבקרבה.
הצעקה הזו מושכת את אלהים להתגלות בתוכה. בניסוח שלי, כל אחד מכיל חידה שהוא בא
לפתור וכך, ליצור כלי, שדרכו תתגלה האלוקות בעולם. כך אתה זוכה ביחידה שלך. כך אתה
הופך לצינור של אור בעולם. כאמור, יש כאן לגיטימציה הכי עמוקה לחזרה בשאלה.
הַמְשֵׁךְ לִתְהוֹת עַל הָעוֹלָם וְאַל
תִּהְיֶה נִפְחַד
לַעֲמוֹד יְחִידִי וְלִצְעוֹק
שֶׁהַמֶּלֶךְ הוּא עֵרוֹם.
אַתָּה הוּא הַטוֹוֶה לוֹ
בְּקַשִּׁיוֹתֶיךָ אֶת שַׁלְמָת הָאוֹר
לַעֲטוֹף בָּהּ אֶת עַצְמוֹ
בַּיְּדִיעָה הָעַצְמִית הַמּוּחלֶטֶת הַזּוֹ,
שֶׁאֵינָהּ פּוֹחֶדֶת מִכְּלוּם.
אנשים לא שואלים כי הם
מפחדים; הם מפחדים מאחרים, מעצמם, מאלהים. זהו הגורם הראשון במעלה, שהופך את
האנשים למפגרים. ועכשיו, צריך ילד קטן, שעוד לא למד לפחד, כדי לעמוד יחידי ולצעוק,
שהמלך הוא ערום.
אתה מגיע ליחידה שלך כשאתה
מוכן לעמוד יחידי ולצעוק את החידה שלך. במקרה הזה, החידה היא, שהמלך הוא ערום.
צריך לעמוד כאן שעה ארוכה
ולשתוק כדי להבין כמה זה מזעזע. המלך, מלך העולם, הגדול והנפלא, הטוב המוחלט הזה,
הוא בעצם שקר אחד גדול, שאנשים מספרים לעצמם כדי לחוש שהכל בסדר, כדי לא לרעוד
מפחד. פתאום, בא מישהו ואומר, המלך הוא ערום. אבל אם השאלה מכילה את התשובה הרי
שצריך להבין לעומק גדול מה זה אומר, שהמלך הוא באמת ערום.
בפשטות, המלך הזה הוא רע.
הוא לא מה שהוא מתיימר להיות. הוא לא מה שאנשים חושבים שהוא. אבל בתוך הדבר הזה
מקופלת התשובה. יש כאן תשובה חדשה. השאלה הייתה מספיק עמוקה בשביל תשובה עמוקה.
המלך הוא ערום; פירושו,
שהאור בשורשו הוא ערטילאי. הוא לא יכול לרדת. הוא סתום. ללא לבוש, המלך הזה לא
יכול לרדת לעולם שלנו. כשאור נשאר גנוז בשורשו, יש חושך בעולם, יש רוע. אלהים לא
יציל אותך, לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שהוא ערום.
בתוך זה מקופלת התשובה: אתה הוא זה שצריך להוריד
את האור הזה למטה. לעשות למלך הערום שלך בגד. אם היית נועז מספיק לשאול למה המלך
ערום, אתה עשוי להגיע לתשובה, שאתה הוא החייט שצריך לתפור למלך את שלמת האור.
מזווית ראיה מוחלטת, אלהים
ברא את האדם כדי לרדת לתוך העולם הזה. הוא לא יכול לרדת בלעדיו. זו אחריות עצומה.
הכפירה שלך עשויה להפוך פתאום להתמסרות מוחלטת לעשות כלים לאור.
אם העזת לשאול את השאלות הכי
קשות, אתה עשוי להגיע לידיעה עצמית כזו, שבה הפחד נעלם. הפחד מנע את הקושיה שלך,
אבל בזאת גם נחסמה הדרך להוריד את האור למקומות אפלים וקשים שבמציאות הזו. השארת
חלל פנוי מאלוהות בעולם הזה. אם נכנסת לחלל הפנוי והצלחת לעשות את העבודה שלך, אתה
מלאת את החלל הפנוי מאלוהות באור. זה כל מה שהיה נחוץ. זו הייתה העבודה שלך.
עכשיו, ורק עכשיו, אתה חוזר
בתשובה אמיתי. חזרת מתוך השאלה הקיומית העמוקה שלך עם התשובה שהייתה שם. החידה
הובילה אותך עמוק לתוך היחידה שלך ואז, גילית שאתה ואלהים שותפים בדרך משמעותית
הרבה יותר מכפי שחשבת. למעשה, אתה והוא באמת אחד.
חִידָת עַצְמְךָ הִיא הַכִּבְשַׁן
הָאַחֲרוֹן
שֶׁבָּהּ אַתָּה מְצָרֵף אֶת כָּל
הַקֻּשִׁיוֹת הָאֲחֵרוֹת
וְהוֹפֵךְ אוֹתָן שׁוּב
לְשַׁלְהֶבֶתְיָה."
אין זה משנה מאיזו קושיה אתה
מתחיל. בסופו של דבר, אם צללת בהעזה מספקת, אתה תגיע לחידה הבסיסית, לשאלת הגבול,
לשאלת הרוע – החלל הפנוי, שבו אין אלהים. אם הגעת לשם, ממילא תגלה, שאתה עצמך חלק
מהמימוש האלוהי ותבין את החלק שלך בשותפות הזו. תבין את היעוד הכי עמוק שלך – למלא
את אותו חלל פנוי באור. תגלה, שאתה עצמך הלבוש, שלמת האור, הכלי, שדרכו אלהים
מתגלה. אה, כעת, הגעת ליחידה שלך!
אפשר אולי להגיע ליחידה שלך
גם בדרכים אחרות. בכל מקרה, דרך השאלה היא לגיטימית ככל דרך אחרת. אם אתה שאלתיאל,
הרי שזו הדרך שלך. בסופו של דבר, התשובה שתמצא עבור עצמך תהיה טובה לכל מי שהתלבט
בה כמוך.
ג.
שְׁאַלְתִּיאֵל הֵקִיץ בְּרוּחַ
נִפְעֲמָה
חָשׁ מֵחָדָשׁ בַּעֲצְמוֹתָיו אֶת
הַחִידוֹת הָעַתִּיקוֹת,
שֶׁכָּל אֲבוֹתָיו חָדוּ לְאוֹרֶךְ
הַהִיסְטוֹרְיָה כֻּלָּהּ
וְהֵן לוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹכוֹ כְּרוּחוֹת
רְפָאִים;
בַּסְּפֵקוֹת, בַּבּוּשָׁה,
בָּאַשְׁמָה, בַּכְּאֵב הַנּוֹרָא,
בַּזְּעָקָה לִהְיוֹת חָפְשִׁיּוֹת
מֵהַנֶּטֶל הַזֶּה
שֶׁאִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר לִשְׂאֵתוֹ.
אכן, אנו שייכים למשפחה
רוחנית, ללא כל ספק. אנו מקבלים בירושה את הטוב ואת הרע של המשפחה כולה. אנו
יורשים את הגאוניות שלהם וגם את החולניות שלהם. אני רואה ששום דבר בי, אישי ככל
שיהיה, הוא לא לגמרי אישי. כפי שאני חש, אני שייך לעם מופלא, שהוא גם עם חולה,
מעונה. הוא צריך ריפוי אמיתי, הוא זקוק להתחדשות, ברבדים רבים של הוויתו.
אין כאן שום פתרון פשוט, אם
בכלל. יש כאן, קודם כל, זעקה גדולה והיא פורצת דרכי, כפי שהיא, מן הסתם, פורצת דרך
רבים אחרים. בכל אופן, רבים לא שומעים אותה כלל או שהם חונקים אותה. הם ממשיכים
להיות 'אשרי תמימי דרך' או סתם ילדים מפגרים. אני לא תמים ואני גם לא ילד טוב
ירושלים של אלהים. אם הוא קיים, אני יודע שהוא מאשר את דרכי, תוביל לאן שתוביל.
האישור הזה הוא הנקודה היחידה שממנה אני עשוי אולי לחזור לאהוב אותו.
הַפַּעַם יָדַע, שֶׁלּא בְּמִקְרֶה
נִבְחַר דַּוְקָא הוּא
לָשֵׂאת בְּתוֹכוֹ אֶת הַזְּעָקָה
הַזּוֹ.
הוּא יָדַע, שֶׁאִם לא יִפְחַד
מֵעַצְמוֹ,
יַגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁהוּא יָבִיא לָהּ
מְרַפֵּא,
לְמַעֲנוֹ וּלְמַעַן כָּל אֲבוֹתָיו
הַקְּדוֹשִׁים,
שֶׁלּוֹחֲשִׁים בְּדָמוֹ תָּמִיד אֶת
הַצְּחוֹק וְהַדֶּמַע שֶׁלָּהֶם.
לי אין את הוודאות הזו של
שאלתיאל, תחושת בחירה ברורה. אני מסיק את אפשרותה באופן שכלי יותר. בתחושה הבסיסית
שלי, אני פרטיזן בודד, שנלחם, כפי הנראה, מלחמה אבודה מראש, שגדולה עליו בכמה
מספרים. למעשה, הגעתי כבר למקום חדש, שבו אני לומד לא להילחם כלל.
אני חש בבהירות, שאני נשמה
של יהודי. כשאני בוחן את עצמי בעיון, אני מוצא בעצמי את אבותי לפני אלפי שנים,
לטוב ולרע. הכאב והקושי שלי הם לא לגמרי פרטיים. נראה לי, שאם אצליח לפתור משהו
בשביל עצמי, ברמה מספיק עמוקה, זו תהיה גם תשובה להם. אם אנו נשמה כוללת שמעבר
לזמן, אולי הם, שחיים דרכי, יכולים לקבל סיוע כלשהו מהתיקון הפרטי שלי.
אין לי מושג עד כמה אני
מצליח לעשות את התיקון הזה. הוא בוודאי לא הושלם בשום צורה. בכל אופן, אף אחד אחר
לא יכול לעשותו במקומי. לכן, גם אף אחד אחר לא יכול להגיד לי מהי הדרך הנכונה
לעשותו. אני בונה את הדרך שלי. החידה הזו, היחידה הזו, כולה שלי. אם אמצא לה מענה,
הרי שהוא חייב לנבוע לגמרי מתוכי.
כפי שאני מבין זאת, לפחות
על-פי השיר הזה, אולי עצם הלגיטימציה הזו שאני נותן לעצמי להיות חוזר בשאלה היא
ראשית התשובה שלי. ולא רק בשביל עצמי אלא גם בשביל נשמות אחרות, שמדחיקות את השאלה
הקיומית שלהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה