העץ הקדוש

פרק ראשון

הידיעה שאינה יודעת

1.

אילו ידעה העז שהיא עז היו רגליה מסתבכות זו בזו.

אילו ידע הדג שהוא דג היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת.

יש ידיעה כזו, סוג מודעות, שלא זו בלבד שאינה מקדמת אותנו לשום מקום, היא מבלבלת אותנו וגורמת לנו לסוג של הפרעה. זאת אכן הפרעה! כדי שהעז תהיה עז נורמלית, שהולכת באופן טבעי, היא לא צריכה "לחשוב" על זה. המנגנון של החשיבה, 'המודע', אינו בנוי להנחות פעילות שאמורה להיות אינסטינקטיבית, כזו המתחוללת מאליה. העז יודעת איך ללכת אך הידע הזה נסתר ממנה. אם היתה מנסה להפוך אותו ל'הוראות הפעלה' ברמה מודעת הדבר רק היה גורם לה להסתבך עם עצמה וליפול.

משמע, יש ידיעה שאינה יודעת – ידיעה אינטואיטיבית; ידע מולד, פנימי. כל הדברים קורים מעצמם, הם לא צריכים טכנולוגיה. הם לא צריכים תכנון, כוונה. הם לא צריכים הכרה מראש או 'הוראות הפעלה'. זה סוג של ספונטניות או טבעיות, משהו שמנהל את הדברים מבפנים על פי החוש. אפשר לשאול: האם ההתנהלות הזו מושלמת או שהיא יכולה לעשות שגיאות? בכל מקרה, אם תסתכל עליה ותנסה להבין אותה באופן שכלי, אתה רק מפריע לה. אתה מתערב במשהו שלא צריך להתערב בו. להיפך, צריך להניח לו – TO LET GO – להרפות, להניח לזה לזרום מעצמו.

חכמת הטאו אומרת, שכל אימת שאנו מנסים להשתלט בצורה שכלתנית על הטבע שלנו, אנו לא עוזרים לעצמנו, אנו רק מפריעים. ואולי זה השגעון הבסיסי שיש לבני אדם; המודעות הבסיסית שלנו יוצרת סוג של הסתכלות "מבחוץ". אזי, באופן טבעי, נולד מיד המאמץ להשתלט על מה שאתה רואה – לנהל אותו בכח המחשבה.

באופן רגיל, עז לא מסתכלת על עצמה. בניגוד לה, התודעה האנושית מסוגלת לחרוג מעצמה, להתבונן על עצמה. אזי, היא נקלעת לדילמה הזו: האם היא מנסה להשתלט על מה שקורה, לכוון אותו, או למרות שהיא מתבוננת, היא "מפנה מקום" – היא מניחה לזה לקרות.

יש משהו בתודעה הזו, המתבוננת, שנוטה מיד ליצור 'אחיזה' או 'היצמדות'; להקפיא את הזרימה. לכן, מה שמיוחד לתודעה האנושית הוא הצורך ללמוד איך לבצע אקט של הרפיה; לשמוט את הדבר, להרפות את האחיזה הזו, לפתוח את האגרוף הקמוץ ולתת לטבע לזרום בחופשיות כפי שזרם לפני כן.

כמדומני, הטאו לא מנסה לשאול את עצמו מהיכן המודעות הזו הופיעה באדם ומה באמת התכלית שלה. הדבר שהיא מאד שמה לב אליו זה איך המודעות הזו מפריעה.

האדם בניגוד לעז, לדג, לנהר, וכל שאר יצורי הטבע, הוא בעל החיים היחיד שמסוגל לדעת שהוא מה שהוא. הוא מסוגל להסתכל על עצמו – להיות מודע לעצמו. למודעות הזו יש היבט בעייתי, תופעת לוואי שלילית: היא מיד קוטעת ועוצרת את הזרימה הטבעית, מפריעה לאותה ספונטניות, שהיא ההתנהלות העצמית של הטבע.

אכן, כך. אך מן הראוי לשאול: מה כל כך מיוחד בנו בני האדם? היאך דוקא אנחנו הגענו לנקודה הזו? מהי המודעות החריגה הזו? האם זו רק הפרעה ומחסום או שיש כאן גם אתגר והזדמנות להגיע למדרגה גבוהה יותר?

אני מציע אפשרות להבין את מה שקורה כשלב חיוני בהתפתחות התודעה. האדם הוא אותה עז המסתכלת על עצמה. ואכן, ברגע הראשון היא נופלת. משהו שהיא עשתה קודם לכן באופן טבעי נעשה פתאום מסובך ומלאכותי. אך מכיוון שהיא כבר נפלה הרי שעליה ללמוד מחדש איך ללכת. באופן זה, ייתכן שהעז המוזרה הזו תגלה דברים שעז רגילה לא הצליחה לגלות. ייתכן שהעז הזו לא רק תחזור להליכה רגילה אלא שההליכה שלה תקבל מימד עומק חדש, שלא היה לה לפני כן.

2.

ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת.

רק האדם מנסה לדעת בידיעה היודעת.

על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז,

הדג הוא דג והנהר הוא נהר.

העז יודעת ללכת, הדג יודע לשחות; זה טבוע אצלם במנגנון הטבעי המולד. הם לא צריכים ללמוד את זה. אילו ניסו ללמוד ללכת ולשחות הדבר היה משבש את התפקוד שלהם. המודעות החריגה של האדם יוצרת ניכור בינו לבין הטבע שלו. היא יוצרת פיצול פנימי העשוי לחולל שיתוק כלשהו.

בטבע כל דבר מתקיים על-פי הידיעה שאינה יודעת. כל יצור חי את הטבע שלו באופן מלא. הוא לא מפוצל. היחידי בטבע שהוא מפוצל זה האדם. משתמע מכך, שאנחנו 'אנומליה של הטבע'. יש בנו משהו שאין באף יציר נברא אחר. התודעה הזו, היודעת את עצמה מב'חוץ', המפצלת את עצמה, היא לא משהו טבעי. אנו לא מוצאים את זה במישורים אחרים של הטבע. מה קורה פה? האם אנחנו חולים? מדוע זה קורה לנו ולא קורה לכל שאר היצורים בטבע?

כאמור, חכמת הטאו לא ממש דנה בשאלות האלו. אכן, יש כאן מילכוד. לדעתי, מדובר בשלב מעבר. העז אינה יודעת שהיא עז. היא לא מסוגלת להתבונן בעצמה, לדעת את עצמה. לכן, היא שלמה, "שאננה בתוך טבעה".

וולט וויטמן כתב באחד משיריו שהוא מאד מתפעל מבעלי החיים מכיון שהם כל כך 'שאננים', שלמים עם עצמם. לדעתו, הם לא חווים כל פיצול בהוויתם ולכן הם גם לא משקרים ולא עושים מניפולציות לתפוס את מקומם במימד חברתי וירטואלי. כעובדה, זה פשוט לא נכון. זו ראיה רומנטית חסרת יסוד של הטבע. יצורים החיים בלהקה מועדים לחוליי הלחץ הקבוצתי ממש כמו האדם. בכל אופן, אפשר לקבל בפשטות את הדעה שבעל חיים הוא שלם לפחות במובן זה שאינו מפוצל על ידי ההסתכלות מבחוץ, על ידי ההכרה העצמית הזו, שיוצרת חריגה מעצמך.

אכן, בשלב הראשון זה מסבך אותך ועשוי אפילו לשתק אותך. זה משבש את הזרימה, איך בכך ספק. אך מה קורה אם אתה לומד להרפות, וזאת, מבלי לאבד את המודעות העצמית שלך? אזי, תגלה שאתה נכנס למימד שבו המודעות הזו דוקא מעצימה אותך. מתגלה שהמודעות החריגה הזו היא נקודת החיבור שלך לרמת מודעות גבוהה יותר. ג'ורדיף הורה שהאדם הרגיל, ממש כמו כל בעלי החיים האחרים, שרוי במצב של תרדמה. במצב הטבעי בעלי החיים ואפילו האדם עצמו לא ערים לעצמם, אין להם מודעות עצמית או 'זכירה עצמית'. במובן זה, הם אכן חלק בלתי נפרד מהטבע.

ברגע שהזכירה העצמית מתחילה להתעורר יכולות להופיע במקביל תופעות לוואי. זה עשוי ליצור ניכור, הפרעה או שיבוש. בכל מקרה, אתה בהחלט לא רגוע ושאנן. אמנם כך. כאן מופיע מעין 'בארדו', שלב מעבר לרמת מודעות יותר מפותחת.

בתודעה הגבוהה יותר אתה יכול להניח לזרימה הטבעית לקרות. אתה מניח לטבע הפנימי שלך להתבטא בחופשיות. ועם זאת, אתה נוכח. הנוכחות שלך הולכת ומתחזקת והיא מחברת אותך לרמת מודעות גבוהה יותר. גורדייף לימד שאנו עוברים ממצב רגיל של מודעות, הדומה למצב של שינה, לדרגה הנקראת 'זכירה עצמית'. פתאום, אנו נוכחים, כאן ועכשיו. רמה זו יכולה לחולל הפרעות ושבושים בזרימה הטבעית הרגילה שלך. אם אתה יוצא מזה בשלום וממשיך לפתח את המודעות שלך אתה עשוי להיכנס לדרגה הנקראת 'מודעות אוביקטייבית', שאף חיה לא יכולה להשיג.

החיה אמנם שאננה בתוך טבעה אך היא סטאטית, היא לא מתפתחת. המודעות לא ממשיכה להתפתח אלא כאשר היא מגיעה לשלב הזכירה העצמית וחוצה את כל ההפרעות שבו. היא לומדת לייצב את המצב הזה ולהמצא בו בנינוחות נטולת מאמץ, בצורה בריאה, מאוזנת והרמונית. אזי, היא ממשיכה הלאה אל תוך רמות מודעות גבוהות יותר.

יהיה שגוי איפוא להציג את מצב התודעה החצוי הזה כסוג של מחלה. בספרות המזרחית יש אכן נטייה להציג את המודעות המנוכרת הזו כחולי. לדעת הטאו, האדם הוא החריג היחידי בטבע, הוא יצור חולה ולא טבעי. הוא היצור היחיד בטבע שהוא לא טבעי. לי זה נשמע מופרך מיסודו. כל דבר שקורה בטבע הוא טבעי, וזה כולל מחלות, אסונות ומוות. אפילו חומרים כימיים מלאכותיים עשויים מאטומים שהם לגמרי טבעיים.

מחלה היא דבר טבעי. מוות זה דבר טבעי. אין דבר בטבע שהוא לא טבעי. לא צריך להציג את השלב הזה כחולי ומשהו שצריך לדלג מעליו. יש לעבור דרכו כשורה. זהו בדיוק 'השער ללא שער', שהאדם צריך לעבור דרכו. צריך לחצות את הניכור של התודעה, להתחבר מחדש, אבל ברמה יותר גבוהה. בעצם, יש פה שלב של 'נסירה', כפי שהפרדה מעין זו נקראת בקבלה.

'הידיעה שאינה יודעת' היא באמת טבע, אך זה נעצר שם. האדם הוא שלב הנסירה של הטבע. מופיעה תודעה שמפצלת. אך המטרה של הנסירה הזו היא על מנת להגיע לרמת מודעות גבוהה יותר. האדם הוא גשר בין מצב התודעה הטבעי, הידיעה שאינה יודעת, להארה המיסטית המכונה 'מודעות קוסמית'. באמצע, עלינו לחצות סדרה של טלטלות והפרעות כאשר התודעה עוברת ממצב אחד של הכרה למצב גבוה יותר. כאשר לומדים ללכת מחדש סביר להניח שרגלינו יסתבכו ונדדה לא מעט – עד שהאנומליה הזו תהפוך להיות חידוש נפלא שכמוהו לא היה.

3.

צ'אנג טסה, הפילוסוף של 'הידיעה שאינה יודעת'

חי בסין לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה.

המלומדים יודעים לספר שהוא הושפע

מתורתו המיסטית של לאו-טסה

ודיבר כנגד תורתו החברתית של קונפוציוס.

לאו צה וקונפוציוס הם אבות התרבות הסינית, שמייצגים שני קצוות או ניגודים קלאסיים. קונפוציוס מייצג את הנורמות החברתיות; המדינה, המשפחה, המסורת והזיקה לעבר. כאן, אנו מתנהלים בתוך עולם של גבולות, כללים וחוקים. השאיפה של קונפוציוס היתה ליצור חברת מופת, המושתתת על חוקים ברורים ונאמנות למסורת.

אכן, כל חברה מושתתת על חוקים, בין אם אלו מוסכמות מקובלות על הכל, מנהגים העוברים מדור לדור, ובין אם זה החוק היבש, הכתוב בספרי המשפט. זה צד אחד באנושיות שלנו. אך יחד איתו מופיע תמיד גם הצד ההפוך. יסוד שהוא פורץ גדר, שלא רוצה להיות בתוך מערכת, שלא מקבל על עצמו חוקים ו'הסדרים' מבחוץ. הוא לא רוצה להיות מותנה. הוא רוצה להתפתח מתוך הכח היוצר הפנימי שלו. במובן הזה, הוא תמיד מרדן, תמיד מחוץ למערכת. ותמיד הוא נתפס למערכת כמישהו כאוטי ומסוכן. זהו אכן 'האדם המורד'. כפל הפנים הזה מופיע בכל אחד מאיתנו והוא יוצר מתח תמידי בין הצד השמרני שבנו לצד המהפכני, בין הנאמנות לישן לבין התפעמות מן החידוש.

בדת, זהו ההבדל בין המאמין המסורתי לבין המיסטיקן, שלא מסתפק בכך שאלהים דיבר עם האבות והנביאים בעבר. הוא לא רוצה מתווכים –הוא רוצה חיבור ישיר, בלתי אמצעי, אישי, לבוראו. לכן, הוא תמיד מאיים על הממסד הדתי ברמה כזו או אחרת. אלא אם כן, הוא מצא דרך להתפשר או אולי לרמות קצת, אפילו את עצמו, כדי להיחשב כחלק מן המערכת.

אך בשורש, הארכיטיפ הזה, 'המורד', הוא מישהו שלא מתעניין כלל בעבר כהיסטוריה, עם מי אלהים דיבר ומה אמר – אלא אם כן הוא יכול לשאוב מזה השראה כדי להגיע לחיבור האישי שלו עם אלהים. הוא דורש 'ראיון אישי' עם אלהים. פחות מזה לא ממש "מחמם" אותו. במשל, לא מעניין אותו לשמוע סיפורים על היפהפיה הנרדמת ואיך כל מיני נסיכים וגיבורים העירו אותה בנשיקה בעבר. מה שמענין אותו זה לשכב איתה בעצמו. מעמד הר סיני מעניין אותו רק אם הוא יכול להיות נוכח בו כאן ועכשיו.

ניטשה הוריש לנו אבחנה עמוקה ומענינת על ההבדל בין היסוד האפוליני ליסוד הדיוניסי. אפולו, אל השמש, הבהירות, מייצג את הסדר, החוקים, ההגיון הצלול, הלוגוס. דיוניסיוס, אל היין והשכרון, מייצג את כח הפרא, שלא מקבל שום מסגרת, שחי ונע מתוך עצמו, שהוא לגמרי ספונטני.

אבחנה דומה למדנו לערוך מזמן בין השכל לרגש, בין ה'מוח' ל'לב'. אלו הן פרדיגמות נבדלות לגמרי, בעלות דינמיקה שונה במהות, כוחות הפוכים, שהם, מן הסתם, גם משלימים.

סין חוותה את הניגוד הזה בין היסוד האפוליני לדיוניסי בהבדל העמוק שהציגה בין דמויותיהם של לאו טסה וקונפוציוס. לאו טסה קרוב ברוחו לדיוניסוס, החווה את המציאות שלא על דרך השכל אלא בכח האינטואיציה, הרגש, ההתנסות הישירה. היסוד הזה נאמן רק לרגע הנוכחי, שהוא לבדו נתפס לו כממשי. קונפוציוס קרוב ברוחו לאפולו. הוא יוצר שיטה, מערכת המבוססת על חוקים, על סמכות חיצונית ונאמנות לעבר. לדידו, אם אתה פורץ אותה, אתה פושע העובר על החוק.

מבחינתה של המערכת השמרנית, כל מהפכן הוא פושע. אלא אם כן היא מצליחה להטמיע אותו בתוכה. כל מערכת זקוקה ומאפשרת רמה כלשהי של הסתגלות למציאות. היא צריכה אנשים המסוגלים ליצור רמה כלשהי של חידוש אך רק על פי הכללים שהמערכת עצמה קובעת. כך, המערכת המשפטית מתחדשת ללא הרף אבל היא עושה זאת על פי הכללים שלה. היא לא יוצאת מן הפרדיגמה שלה. אם יבוא מישהו להנהיג חידוש שלא על פי הנוהל המקובל הרי שהוא פושע. סכנתה של המערכת, השמרנית מעצם טבעה, ליצור 'אזור נוחות', שאינו מאפשר התפתחות משמעותית. היסוד הדיוניסי, המהפכני, פורץ כל מערכת. הוא אותו כח המחולל שינויי פרדיגמה. הוא משנה את ההסתכלות מיסודה ולכן, הוא טומן בחובו סכנה של 'טירוף מערכות'.

4.

אבל צ'ואנג-טסה אינו הפילוסוף המלומד

ההולך בעקבות האחד וטוען כנגד האחר.

הוא מתבונן במעוף הזבוב, בצעדת החיילים

בענפיו של עץ, במצנפתו של הפקיד הממשלתי –

בכל אותו תוהו ובוהו הקרוי עולם – והוא צוחק.

היסוד המיסטי המופיע בתורת הטאו הינו אדיש לנורמות חברתיות או משועשע מהרצינות שבה הן מתייחסות לעצמן. הוא מחוץ לכל מערכת. קונפוציוס מחפש לטפח את 'אזרח המופת', הוא כולו חברתי.

בכל אופן, כאשר טאויסט מגלה התנגדות למוסכמות החברה הוא אינו עושה זאת באמצעות שכנוע ודיון רציאונלי. ברגע שאתה בעד ונגד הרי שכבר נלכדת על ידי 'הידיעה היודעת'; נפלת לתוך פלפול שכלי כלשהו. צואנג טסה בא בשם התורה המטורפת, לא בשם ההגיון. הוא עד כדי כך מחוץ למערכת שהוא גם לא רוצה לדבר בשפתה.

הדיונים בעד ונגד מתנהלים בתוך מערכת מושגית, שהיא הסכמית ביסודה. מי שעומד מחוצה לה מגיב באופן ספונטני. אין כאן טיעון. לפעמים, יש מחוות גוף. לפעמים, יש קריאה או דיבור, שנראה לא קשור. יש תגובה או היענות אך היא לא באה מהשכל אלא מהבטן, מ'תחושת בטן'. לדוגמה, מישהו מנסה להוכיח לך משהו מופרך לטעמך, שאין דעתך סובלת, הנחשב לך חילול קודש כגון, שאין אלהים. במקום לדון איתו על העניין אתה עשוי להכניס לו סטירה או להסתכל בו בהבעת מיאוס. גם זו תשובה. אמנם, ענית לו, אך לא בצורה מלומדת אלא במחווה קיומית.

כאן, צואנג-טסה מתבונן בעולם, לא בעצמו. הוא מזהה את הכסילות והאלימות של העולם החברתי. הוא לא מסתכל בפקיד הממשלתי אלא במצנפת שלו. אולי אין שם אדם של ממש אלא פרסונה שמייצגת את הממשלה, את החוק. אין שם אדם שאתה יכול לקיים איתו דיאלוג. יש שם רק חליפה. הוא, שבא מתוך החוויה הבלתי אמצעית, יודע לזהות תחפושת המסתירה את המהות. הוא רואה שהאדם האמיתי, שמעבר לה, נמצא בהדחקה ושכחה עצמית כך, שאין לך את מי לפגוש. אין שם אפשרות למגע ודיאלוג אמיתי.

ברגע שאתה תופס את הפער בין הפרסונה לבין מה שנמצא מתחתיה אתה יכול להגיב בהרבה צורות. זה עשוי להצחיק, להפחיד או להכעיס אותך. הכי טוב כאשר זה משעשע אותך ומעורר בך צחוק.

ומי שצוחק יחד עם צ'ואנג-טסה יודע

שהצחוק הזה אינו סיני יותר מאשר יווני או יהודי,

ואינו עתיק יותר מאשר היום או מחר.

בכל התרבויות היתה הבנה ותשומת לב לפערים בין האמת הקיומית הפנימית לבין המסכה שאנו לובשים בחברה, תחתיה אנו מסתירים את מי שאנחנו באמת. הפערים האלו עשויים לחולל תחושה טראגית. נדמה שהאדם מפספס את האמת שלו, את המפגש האינטימי עם זולתו, שכן הפרסונה נוטה ליצור תחושה עמוקה של בדידות.

כל אימת שאנו חווים את הפער הזה אנו יכולים לתפוס אותו כמשהו טראגי. אך אותו פער גם יכול ליצור שעשוע בלתי רגיל. אם אתה לא לוקח את זה יותר מדי ברצינות, אם אתה לא מאמין ליסוד הטראגי שבזה, אתה יכול להתחבר לתמצית השעשוע. הפער הזה הוא בדיוק סוד השעשוע; המתח הנוצר בפער בין מי שאתה באמת להעמדת הפנים שלך, העשויה להיות מודעת או לא מודעת.

היוונים "המציאו" את הטרגדיה והקומדיה ואפלטון כבר ציין ששתיהן באות מאותו שורש. אותה מציאות עצמה יכולה לשעשע אותך או להפחיד ולדכא אותך. הקומדיה היא הנסיון להשתחרר מהחוויה של הטרגדיה. אתה יוצר סיטואציה טראגית וצוחק עליה. זהו הקתארסיס שלך. בטרגדיה עצמה יש קתארסיס מסוג אחר.

בכל אופן, הטאויסט לא לוקח ברצינות את העולם האנושי של המוסכמות. הוא לא רואה את עצמו חלק ממנו. הצחוק הוא דרך נהדרת להשתחרר מהשתלטנות של המערכת ולהיות כח משחרר עבור אחרים. הוא מעורר אותך לא להיות כל כך רציני וכבד במסכה שלך. לא לקחת את המוסכמה שאתה חי בה כתורה מסיני.

אחד המאסטרים הטאויסטיים המענינים, שזכינו להכירו בעידן המודרני הוא אושו. הוא מאמץ את העקרונות של תורה זו כפי שהוא חוזר על שגיאותיה.