עולמות מקבילים

סיפור מטאפיסי על אינסוף מציאויות חלופיות

מסע בנבכי הזמן בעקבות סת, תורת הקוונטים, שחרזדה ואורפיאוס

ספר יוצא דופן בתוכנו ונדיר ביופיו הספרותי המחבר יחדיו את תורת הקוונטים המודרנית עם מסרי התקשור של סת. המחבר חוקר את ההקבלות בין שתי התפיסות, המדעית והמטאפיסית, ומפגיש אותן לא רק ברמה העיונית המופשטת אלא בסיפור אהבה מרגש המתקיים במקביל במספר ממדים.

הספר טווה מעין מיתולוגיה פרטית מתוך הזדהות עם דמויותיהם של אורפיאוס המשורר האלוהי, שחרזדה מספרת האגדות ורזיאל, המלאך אנין הביטוי, שאהבתו חובקת כל. אהבתם של בני הזוג עדן וענבל משקפת בראי אישי רב עוצמה את המפגש בין הדמויות הארכיטיפיות של אורפיאוס ואורידיקה ואת הדרך שבה אידיאות מטאפיסיות מופיעות בלבוש בשר ודם במציאות הארצית, בפסיכולוגיה האנושית ובתופעות יסוד של החומר עצמו.

תורת היחסות של אינשטיין חוללה מהפכה גדולה לאחר שלוש מאות שנה שבהן שלטה בכיפה התפיסה המכאנית של ניוטון. תורת הקוונטים חוללה תוך כמה עשרות שנים מהפכה מדעית נוספת, עמוקה אפילו מזו של אינשטיין. אינשטיין הראה שחומר הוא אנרגיה כלואה. תורת הקוונטים הציגה לראשונה את אופיה ההסתברותי של המציאות ואת התלות שבין חומר לתודעה. אך רק סת מאפשר לנו להתוודע להיקשר המטאפיסי המלא שבתוכו המוזרויות הקוונטיות מקבלות פשר ומובן:

"למדע חסרה המטאפיזיקה שתסביר מאין הכוח המסתורי הזה של התודעה ליצור מציאות. כל משמעות היא תלויית היקשר ולכן ללא היקשר הולם "הקוריוז" הקוונטי המשונה הזה נשאר תלוש, מיותם ותמוה – אמנם מפליא, אך סתמי במידה רבה. סת מציע את ההיקשר המטאפיזי הרחב שבתוכו המוזרויות של תורת הקוונטים מוצאות את ההגיון הפנימי שלהן ומקבלות את מלוא משמעותן. כך למשל, את שניות הגל-חלקיק מסביר סת כביטוי הפיזיקלי החומרי של שתי תכונות בתודעה. האחת, היחודיות האינדיוידואלית של כל ישות או יחידת תודעה. השניה, 'האחווה' או האחדות שבין כל יחידות התודעה בשדה התודעה המאוחד של כל-היש".

הספר מציג את ההתקדמות המהפכנית בתחומי מדע הפיסיקה והקוסמולוגיה של המאה הקודמת בהתמקדו במשמעות הרוחנית של תמונת העולם החדשה – המעבר מיקום נצחי המכיל גלקסיה אחת ליקום המכיל מליארדי גלקסיות, שנולד במפץ הגדול וכפי הנראה יגיע לסופו בזמן זה או אחר.

למעשה, התיאוריה הקוונטית מציגה יקום גדול מזה לאין שיעור, רב ממדי, ומעלה את ההשערה שקיימים אינסוף עולמות מקבילים, מציאויות חלופיות, הסתברותיות, שבהם מתממשות כל האפשרויות. השערה זו עומדת גם במרכז המטאפיסיקה של סת. הספר חוקר השערה זו ומציג את דרך הנפתולים שבה המדע נאלץ להגיע אליה. תרומתו החיונית של סת היא בהציגו את ההשלכות הפסיכולוגיות ורוחניות שיש להשערה זו על חיינו וכיצד היא עשויה לפתוח לנו איכות קיום חדשה לגמרי. ברמה העיונית, יש חשיבות רבה לתיקון המוצע על ידו למכאניות שעדיין קיימת בתורה הקוונטית כפי שהיא מובנת על ידי המדע:

"תורת הכאוס ותורת הקוונטים מציגות בדרך מתמטית ומדעית מבריקה את ההיבט האחדותי והיצירתי של היקום. ובכל זאת, כפי שמשתמע מדברי סת, התיאוריות המדעיות האלו עדיין מציגות יקום מכאני ולא יקום יצירתי אמיתי כי הן שוללות את המשמעות העמוקה של הרצון כביטוי יחודי של תודעה. יש צורך לתקן אותן באמצעות מונח מפתח חשוב של סת, 'הגשמת ערכים'.

רק אם נתייחס אל היקום כאל יצירת אמנות חיה של אמן וירטואוז בעל דמיון נטול עכבות, נוכל לגלות את משמעותו. היקום כ'מכונה אינטליגנטית' לעולם לא יחבר אותנו לערך האמיתי שיש לו עבור הנשמה הקוסמית שיצרה אותו. הוא הגילוי שלה, החלום שהיא חולמת, החיפוש שלה אחרי עצמה, המסע המקודש שלה אל עצמה. לכן, יצירה זו איננה משוללת ערך מוסרי. היא ביטוי של אהבה".

ובכן, אפשר למצוא בספר זה מאמר מדעי על המוזרויות של תורת הקוונטים, פנטסיה ארכיטיפית על אורפיאוס, המשורר המיתולוגי, וידוי אישי על אהבה ומוות דרך דמותה של שחרזדה, ניתוח המסרים של סת ושל המלאך רזיאל – אכן, כל אלו, אך גם מרקם הולוגרפי, רב-השתקפויות, שבו כל שכבות התודעה האלו מחוברות זו לזו בקשרי גורל סמויים, בדרמה שמעבר לזמן – כאשר המסר המופשט קורם דמות ויוצר עלילה והשלם, כדרכו, עולה על סכום חלקיו.

בשפה שהיא לעתים משעשעת, לעתים פיוטית, לעתים אנליטית מדעית, דמויות אלו ואחרות מהדהדות אחת לתוך השניה ומעניקות משמעות חדשה, פנימית, למושגי מפתח בתורת הקוונטים ובקוסמולוגיה, כמו 'שניות גל-חלקיק', 'אנרגיית הריק', 'השפעת הצופה על התצפית', 'ריבוי עולמות', 'התפשטות היקום' ו'המפץ הגדול'.

היקום שהמדע המודרני מתאר הוא עצום מימדים, אך דומה שהוא רק מחריף את תחושת הבדידות המטאפיזית של האדם בחלל העמוק, האינסופי, של אוקינוס הכוכבים. מה משמעותו של היקום עבור הלב האנושי או בנוסח אחר, האם יש ליקום לב? זו השאלה המדריכה את מחקרו של המחבר לא רק כשאלה מדעית אלא כחידה קיומית אישית, הזועקת בחשאי מעומק הוויתו.

בסיפור המטאפיסי הרב-ממדי הנחשף בהדרגה ב'עולמות מקבילים', הגיבור מבין שמאבקו האישי לאחות את שברי לבו הוא חיפוש עתיק, מקודש, של האל החי, כל-היש, החולם האוניברסלי, הלומד דרכו את אמנות המימוש כדי להגשים אהבה מוחלטת. כמו אורפיאוס בשעתו, הוא נכנס אל השאול כדי ללמוד על נצחיות החיים.

הצחוק והדמע, השכל והלב, המופשט והחושני, הריאלי והפנטסטי, החלום וההקיץ, נכרכים יחד בין דפים אלו, כמו ענפי עץ, כדי ליצור סיפור מופלא ועוצר נשימה של מסע בנבכי הזמן לצורך ריפוי והתרחבות התודעה.

שחרזדה

ענבל, התעורר אצלי רצון לספר לך על השיר 'שחרזדה'. בין שאר הספרים שהתכוונתי לכתוב יש אחד הנקרא 'למה התכוון המשורר', ספר יחיד מסוגו המציג את פרשנותי האישית לכמה משירי. תמיד הפליא אותי שאיזה משורר לא חשב על זה קודם, לכתוב פרשנות אישית לשיריו. אפלטון היה סבור שמשוררי אמת הם 'אידיוטים בהשראה עליונה' המעבירים את דבר המוזות כמו סהרורים המהלכים בשנתם. הוא 'הוריש' לאחרים את ההשקפה המפוקפקת שמשורר אמיתי הוא מי שיכול להעיד על עצמו שמלאכתו כה סודית שאפילו הוא בעצמו לא יודע מה שהוא עושה. אולי אין לי השראה עליונה וזה מסביר למה אני לא אידיוט, כי אני אוהב לפרש את שירי ומאמין שהפירוש שלי לא פחות מוצלח מזה של כל אחד אחר. 

יש שירים בודדים שכתבתי שעבורי הם התמצית שלי, משהו הנוגע ברצון הכי עמוק ובגורל שחוויתי. אחד מהם הוא השיר הזה, 'שחרזדה'. תחילה, אביא אותו במלואו.

שחרזדה

את לא תנסי אותי בחידות, כמלכת שבא -

את תספרי לי סיפורי אגדה, כשחרזדה.

אחותי בעגילי דובדבן ועדן;

אחרי אלף לילות הסקרנות תהיה עמוקה פי כמה

מהלילה בו נגעת בי לראשונה בראשך הדבשי,

בתעלומות הלב המכושפות שלך.

השחר עלה, תאמרי, וכיוון שאינני רוצה למות

גיבורי עודו נבוך בתוך העלילה

ונסיכתו רחוקה ובתולית ואתה משתאה

מה יעלה בגורל האוהבים הנדירים הללו.

חכמתי האמיתית היא לספר לך זאת

ללא עצב וטינה, כך שתבין עד מה יקרת לי.

שחרזדה, השחר עלה והתמהון היפהפה הזה

מעניק לעצים ולחלל הילת אש כסנה.

בכי ענוג של הודיה מפעם בכל גופי החבוק

בתוך גופך, בתוך אגדותיך, שלהובך.

וכיוון שאינני רוצה למות

אמתין לך לילה נוסף.

השיר הזה מקסים אותי בכל פעם מחדש, מרגש אותי, מעציב אותי. זה שיר שאומר הכל, חושף את עומק האהבה ועומק הפצע שלבי חווה בגלגול זה, וכפי הנראה גם באחרים, שיר ארכיטיפי. בואי נתחיל ונראה לאן נגיע.

שחרזדה; פעם ישבנו אני ויעל, ידידה לשעבר, ועשינו תרגיל הדמיה מעניין. כל אחד חיפש דמות מפורסמת המשקפת את המשלים האידיאלי שלו. אצלי מיד צפה הדמות הזו, שחרזדה. אפילו השם שלה מקסים אותי.

היא מספרת סיפורים מאגית. היא יוצרת עולמות קסומים של דמיון אינסופי שכולם אמת, עובדתיים פי כמה מן העובדות החיצוניות. היא אמן ומדען של הלב. היא מרפאה בחסד עליון. הריפוי שלה הוא לספר לאנשים את הסיפור האמיתי שלהם שהם שכחו. היא מחזירה אותם לעצמם. היא מזכירה להם מי הם באמת, בעומק, מעבר ללבושים. זו אישה מאגית, ארכיטיפ שמקנן בתוך נפשי בעוצמת משיכת גדולה מכל דמויות הנשים האחרות שבתוכי. השיר הזה חושף את הקשר שלי אליה בצורה הרבה יותר ישירה. אין דמות אחרת שמשתווה לעוצמת המשיכה של הדמות הזו עבורי.

קשה לי לבטא את האיכויות של הדמות הזו עבורי. אם הייתי אישה, הייתי רוצה להיות שחרזדה. הזויה לגמרי, חלומית לגמרי, יפה בצורה עוצרת נשימה, כובשת לב, נוגעת ללב, עדינה עד אין קץ. לכאורה, מנותקת מן המציאות אך באמת, רואה את המציאות הפנימית בצורה בהירה, את המציאות האלוהית שהיא אגדה חיה. הדמיון וכח ההזיה שלה מעניקים לה ראיית עומק מדויקת ומלאת יופי והתפעלות לגבי המציאות האלוהית, הנשמתית. כמו רבי נחמן מברסלב, היא מספרת 'סיפורי מעשיות משנים קדמוניות,' כך היא מרפאה. זה נושא גדול בפני עצמו, קדושים והילרים גדולים כמספרי סיפורים ואגדות. אני שייך לזה באיזה אופן, לכן הדבר נוגע בי כל כך. השיר הזה הוא דו-שיח עם שחרזדה שבתוכי, האהובה האולטימטיבית.

את לא תנסי אותי בחידות, כמלכת שבא -

את תספרי לי סיפורי אגדה, כשחרזדה.

כבר כתבתי לך על המבט הראשון שבו הכל נודע כי הנשמות שקופות אחת לשניה. מלכת שבא היא חקרנית, היא מנסה לצייר לעצמה 'קלסתרון פסיכולוגי' שלך. לכן, היא רוצה לדעת איפה נולדת ומה עשית, במה אתה עובד, מהיכן אתה, היא רוצה להכיר את המשפחה שלך, ועוד כהנה וכהנה. היא תעשה לך מבחנים לבדוק עד כמה אתם מתאימים. היא תחוד לך חידות לתהות על קנקנך. מכל פגישה שהיתה לי עם מלכת שבא יצאתי מאוכזב, נבוך, מוזר לעצמי או לה. הכל פריפריה, ללא מרכז, מלים שמבלבלות, תולדות חיים ללא חיים. ולך תצא מזה עכשיו.

עם שחרזדה אין צורך בכל זה - היא יודעת. היא מיד איתך, במים העמוקים. בצחוק או בבכי, היא מיד מבינה. הפרטים אינם חשובים - המוסיקה היא החשובה, ההדהוד. המוסיקה שלך מוכרת לה מעצמה. הגן עדן שלך דומה לגן עדן שלה, הרצון משותף.

וכאן, שחרזדה מיד לוקחת אותך לעולם קסום, לתוך האגדות שלה. היא מוכנה לחלוק איתך מיד את המנגינה שלה, כי היא נותנת בך אמון דומה לזה שאתה נותן בה. באגדות שלה היא לוקחת אותך לתוך עולמה ומזכירה לך את עצמך בדרך מבורכת, ילדותית, הכי משעשעת ומרתקת שיכולה להיות. איתה אתה חוזר להיות ילד. היא עצמה רק ילדה שמספרת לך סיפור. וכדרך הילדים, כל המציאות הרגילה נשכחת ואתם נכנסים לעולם אחר, ממשי יותר, אמיתי יותר, מרתק יותר. אחר כך, כשאתם חוזרים למציאות הרגילה, פתאום היא נקלטת בצורה עדינה ורגישה יותר. פתאום, נעלם הפער בין המציאויות השונות והמציאות הרגילה הופכת טעונה ומופלאה יותר מכפי שחשבת בהתחלה.

משום מה מלים אלו מזכירות לי את שירו של ליאונרד כוהן, 'סוזן'. אני לא זוכר את המלים המדויקות, אבל דומה שהכוונה שלו דומה לשלי. סוזן שלוקחת אותך אל הנהר:

"סוזן לוקחת אותך למטה,

אל המקום שלה ליד הנהר.

ואתה רוצה לטייל איתה,

רוצה לטייל איתה עיוור."

סוזן היא שחרזדה של ליאונרד כהן. היא לוקחת אותו 'מטה' לתוך האגדות שלה, על שפת נהר של קסם אחר. העיוורון הוא פתח הכניסה לאותה מציאות חלופית.

שחרזדה היא ילדה אבל בפן אחר שלה היא אמך, היא המורה הרוחנית שלך, שנשמתה עתיקה. לעומתה, אתה רק ילד. אבל איתה זה בסדר שאתה ילד והיא מחכימה אותך. המגע ביניכם הוא כל כך עדין ורוחש אמון שאתה מוכן ללכת בעקבותיה לכל מקום. האמון שלך בה הוא עיוור, כי הוא בא מתוך וודאות פנימית. אתה יודע שהיא ראויה לאמון שלך ללא כל צורך בחידות ומבחנים. זהו אמון הבא מיד מן הלב, ללא צורך בהוכחות.

אהבה היא בעצם סוג של אמון טוטאלי כזה, עיוור. האהבה היא עיוורת כי היא רואה זהות אחרת, הרבה יותר מוחשית מן הזהות הגלויה לעין. במימד הזה, הנעלם, הוודאות המיידית יוצרת אמון והתמסרות מידיים. "זאת הפעם עצם מעצמי, בשר מבשרי," אומר האדם הראשון על האישה הראשונה. אין כאן מקום לחשדנות כי אין כאן שניים כלל.

אחותי בעגילי דובדבן ועדן

אחותי; אצלי האהובה היא קודם כל אחות, אחות נשמה. ויש כאן תמונה שהגיחה מילדותי הקשורה באחותי האמיתית. אחותי בת שלוש, אני כבן חמש וחצי. אנו יושבים ואוכלים מתוך ספלים מלאים מים ודובדבנים. בארץ הולדתי היו דובדבנים נהדרים ועד עכשיו זה אחד הטעמים החזקים שנספגו בי בילדות. אני עונד לה בכל אוזן צמד דובדבנים על גבעול משותף ואנחנו נהנים מזה מאוד. זה אחד הזכרונות העמוקים מאותו זמן ראשוני. אפרופו, איך חוויות ואהבות ילדות נרקמות בתוך המשלים הארכיטיפי.

אחותי הקטנה, הילדה המקסימה הזו, מצויה אי שם בתוך 'האנימה' שלי, אין בכך ספק. הפנים העדינות המחויכות שלה, הדובדבנים האדומים על אוזניה, עגילי הדובדבן שענדתי לה באותה שעה, שכלום לא נשאר ממנה אלא התמונה הזו. האהובה שהיא אחות מתקשרת אצלי עם העדינות הילדותית הנוגעת ללב של אחותי האמיתית, שספגתי אז. הרצון לקשט, ליפות, להשתעשע, לערוך ניסויים בקסם ילדותי של צורות, הכל מצוי בשורה הזו בשיר; פני אחותי.

אחרי אלף לילות הסקרנות תהיה עמוקה פי כמה

זה אומר הכל. אלף לילות של אהבה, של סיפורים, ודומה שהכל חדש, שמאומה לא נעשה מוכר ומשעמם. להיפך, הסקרנות התעמקה שבעתיים. חווית היחד קבלה פנים מופלאות ומסתוריות יותר. לי תמיד נראה, שקשר עמוק לא הולך לקראת המוכרות אלא לקראת המסתורין. אינך יודע יותר על השני או על עצמך - אתה יודע פחות ופחות, הפליאה הולכת וגוברת. הפליאה הזו היא הסימן שלי שהקשר באמת חי ובאמת מתעמק.

"אחרי אלף לילות הסקרנות תהיה עמוקה פי כמה"; השורה הזו נוגעת ללבי עד דמעות. הסקרנות הזו היא תשוקת הלב לנוע אל תוך המסתורין, להתאחד מעבר לכל לבושים ומלים, לגעת במהות. כל סיפורי האגדה היו רק הקדמה והכנה לתשוקה הזו, לסקרנות הנשמה הזו.

אחרי אלף לילות הסקרנות תהיה עמוקה פי כמה

מהלילה בו נגעת בי לראשונה בראשך הדבשי,

בתעלומות הלב המכושפות שלך.

אין מלים להגיד מה המלים האלו אומרות לי, אבל אני חייב לנסות. "הלילה בו נגעת בי לראשונה בראשך הדבשי" - לא, נראה לי שאני יכול רק לקלקל. יש מקומות בשיר הזה שמן הראוי לשתוק. אבל גם לשתוק אני לא כל כך רוצה...

היא נוגעת בו וכל החוויה הארוטית עוברת לפתע אל שיא הזיכוך והעידון. המגע הוא בראש ובלב והגוף הוא רק משל, רק מוליך לאנרגיה של הנשמה. זהו מגע קליל מעין כמוהו, כמו נגיעה של ראש בראש, מצח במצח - די בכך כדי להתחשמל במתיקות אינסופית. היא תמיד סיפרה לו סיפורי אגדה אבל כאן היא עושה זאת לא במלים אלא במגע.

המלים הופכות מגע, עד שלא נותרות כל מלים; רק הדהוד עמוק, רק דבש ניגר, רק מתיקות ותעלומה, קסם של כישוף. היא מכשפת אותו. היא מגירה לתוכו את כל המתיקות שלה בנגיעה קלילה. וזה ממשיך לפעום בתוכו אלף לילות; הכישוף רק מעמיק, הסקרנות רק מתעצמת, והתשוקה, שכולה תשוקת הלב, רק גדלה - לדעת אותה באופן הכי מוחלט, הכי פנימי.

נגיעה קלילה, זה כל מה שהיה דרוש לה כדי לכשף אותו, כדי להחיות אותו. זו אפילו לא ממש נגיעה; כמו שתי האצבעות בציור בריאת האדם של מיכאל אנג'לו. אצבע של אדם, קצת רדומה, והאצבע הבורקת של אלהים הקרבה לגעת בה; ותמיד החלל הדק, הריק, שדרכו האנרגיה עוברת - הדילוג, הקפיצה הקוונטית - הנגיעה שאינה נוגעת.

יש פה את הנגיעה הראשונה של הלילה הראשון, נגיעה של חיים. תמיד החיים זורמים דרך נגיעות, דרך מגע. תמיד יש באהבה משהו מן הדבש הניגר מהאחד אל השני, רצון לענג במגע ולהעניק את עצמך במגע. משהו לאין מחיצות, שמחזיר לאחדות המקורית, לפלא המקורי.

את לא תנסי אותי בחידות, כמלכת שבא -

את תספרי לי סיפורי אגדה, כשחרזדה.

אחותי בעגילי דובדבן ועדן;

אחרי אלף לילות הסקרנות תהיה עמוקה פי כמה

מהלילה בו נגעת בי לראשונה בראשך הדבשי,

בתעלומות הלב המכושפות שלך.

וכאן אני נכנס למסתורין האמיתי של השיר הזה. האם הוא מספר על משהו שקרה או על משהו שיקרה בעתיד? הוא נכתב בלשון עתיד אבל הוא נשמע נבואי. דומה שהוא רק מספר מה יהיה אך בשבילו, העתיד הזה קורה בעצם כבר עכשיו. השיר הזה מספר על העתיד בכזו וודאות שהוא הופך בדרך מוזרה לעבר או להווה מתמשך. הוא מבטא כמיהה מאוד עמוקה אבל בדרך כה וודאית שהכמיהה כמו מתממשת. ועוד אגע בזה בהמשך, כשהדברים יהיו קצת יותר ברורים. לדעתי, כאן הסוד האמיתי של השיר הזה.

השחר עלה, תאמרי, וכיוון שאינני רוצה למות

גיבורי עודו נבוך בתוך העלילה

ונסיכתו רחוקה ובתולית ואתה משתאה

מה יעלה בגורל האוהבים הנדירים הללו.

שחר ושחרזדה. כל המהות שלה היא הציפיה לשחר, לעבור עוד לילה אחד בשלום, להישאר בחיים. כי השיר הזה דן בתשוקה ובאהבה כה עמוקים שהם עניין לחיים ומוות. בשיר שלי שחרזדה אינה מספרת סיפורים לשם שעשוע ולא לרפא אחרים, היא מספרת סיפורים כדי להישאר בחיים.

העלילה חייבת להימשך מדי לילה בלילה, אסור לה להגיע לידי סיום, כי סיום האגדה הוא גם סיום החיים. לכן, הגיבור עודו ממשיך לחפש את הנסיכה. אם לא היה ממשיך לחפש את הנסיכה, הנסיכה, שהיא שחרזדה עצמה, היתה מתה. שחרזדה מספרת על הגיבור שמחפש אחריה כדי להישאר בחיים.

כמו ב'סיפור שלא נגמר', ובכל סיפור ארכיטיפי אמיתי, הסיפור, מי שמספר אותו ומי ששומע אותו הם אחד וכרוכים זה בזה. שחרזדה מספרת על עצמה. כשאתה יוצא מן השיר אתה יודע שהמשורר והשיר הם אחד, ושחרזדה היא המשורר עצמו. שחרזדה מנסה להישאר בחיים על ידי התקווה שהיא נותנת לגיבור שלה למצוא את נסיכתו.

האהבה לא מצליחה להתממש. זו אהבה נדירה, היא כל כך לא הצליחה להתממש שהכל נותר בתולי ורחוק. המבוכה היא רק רמז לכאב הלב העמוק.

השיר כאן עדין מאוד כשהוא נוגע בכאב אי-המימוש, הוא רק מרפרף עליו אבל מי שיודע לשמוע, שומע כאן צעקה עמוקה. בשיר לא נותר ממנה אלא מבוכה. הגיבור הזה הלך לאיבוד בתוך מבוך. הוא מנסה את כל הדרכים ובכל זאת, דומה שאינו מצליח כלל להתקרב ובודאי לא למצוא. נותרת השתאות. הגיבור משתאה, שחרזדה משתאה. ההשתאות הזו היא הכאב והיא גם התקווה. יש כאן סיכוי מסוים שהגיבור ימצא את הנסיכה אבל אין בזה שום וודאות. אין כאן יאוש או אם הוא קיים הוא מבטא עצמו בעדינות רבה.

שחרזדה מפחדת למות. אסור לה להתייאש מהסיפור שלה. לכן היא כל כך נזהרת שלא להילכד בתחושת היאוש. אלף לילות חלפו והגיבור עודו נבוך והנסיכה עדיין בתולית ורחוקה. אבל מכיוון שאינה רוצה למות היא ממשיכה לרקום את הסיפור הזה שאין לדעת את סופו.

חכמתי האמיתית היא לספר לך זאת

ללא עצב וטינה, כך שתבין עד מה יקרת לי.

עכשיו אנו מבינים מדוע הזעקה כה שתקנית. יש כאן התגברות עצומה על צער הלב, מאמץ אמיתי להגיע לתובנה מעמיקה. איך מספרים סיפור של אהבה כה קשה, כה לא ממומשת, בדרך שלא תוביל למוות? זו חידת השיר, חידתה של שחרזדה. איך מספרים סיפור של חיפוש אינסופי, כה מפרך ובודד, אחרי אהובת הלב, בדרך שלא תהיה קטלנית ותתן פתח וסיכוי לחיים?

"חכמתי האמיתית היא לספר לך זאת ללא עצב וטינה"; אה, ללא עצב וטינה - כי הסיפור הזה הוליד יגון ומרירות כה איומים. איך מתמודדים עם יגון ומרירות כה גדולים? איך מקבלים את הגורל המשונה הזה של האהבה הנכזבת כל כך?

היא מנסה להציל את חייה ואת חיי הגיבור שהוא גם המשורר, שכולם אחד. היא מנסה לבטא הכל בעדינות רבה, להוליך את עצמה ואת המשורר שלה למקום נקי מיגון וטינה, להציל את לבו.

"כך שתבין עד מה יקרת לי"; קשה לי לבטא מה המלים האלו אומרות לי. היכולת לספר את הסיפור בדרך שאין בה עצב וטינה היא הדרך שבה המשורר יכול לחוות את ערך חייו, את הסיכוי שנשאר לאהבתו. זו דרכו לחוש שחייו עדיין יקרים, שהוא בעל ערך, להישאר פתוח ליום אחד נוסף של חיים. היא מנסה להציל בדרך זו את חייו ולתת להם משמעות וערך.

שחרזדה, השחר עלה והתמהון היפהפה הזה

מעניק לעצים ולחלל הילת אש כסנה.

בכי ענוג של הודיה מפעם בכל גופי החבוק

בתוך גופך, בתוך אגדותיך, שלהובך.

וכיוון שאינני רוצה למות

אמתין לך לילה נוסף.

ויש כאן את הגיבור, המשורר, זה ששחרזדה מספרת לו את סיפורי האגדה שלה, שאכן קולט מתוך דבריה את האהבה, שמוכן להתפייס קצת עם הכאב, שגם הוא לא רוצה למות. הוא אכן טועם בדבריה את אהבתה אליו ולפתע הוא שוב שם בעתיד של ההווה המתמשך, הוא שוב טועם את האהבה האפשרית שלו כמו קרתה ברגע זה.

השחר עלה, כמו אחרי ליל תענוגים של אהבה עמוקה. הכל חדש וההשתאות של המבוכה הפכה בדרך אלכימית לתמהון יפהפה, לפליאה ענוגה, לאותה חוויה של מסתורין שהוא תמיד חיפש. החלל מקודש, אלוהי, בוער כסנה שבו נגלה אלהים למשה, הסנה שאינו אוכל. העצים עולים באש, אבל האש אינה שורפת ואינה מכלה, היא כל כך עדינה, התגלמות של חיים. הוא בתוכה, בתוך גופה, בתוך אגדותיה, שלהובה, בתוך הגוף והנשמה שלה, חבוק באהבה, בהודיה, בבכי.

הנקודה העמוקה בכל זה, שכל זה קורה ולא קורה. הוא קורה בצורה הכי חזקה דווקא בגלל שהוא לא קרה עדיין. הוא מגלה בעוצמה המירבית את היש של האהבה דרך ההעדר שלה. זה סוד השיר. שיא המימוש הפנימי מתוך שיא הריחוק וההעדר החיצוני.

ברובד אחר, יש כאן בעיית 'הביצה והתרנגולת', שיצרו מילכוד קיומי ממדרגה ראשונה. הפנטסיה המדהימה הזו של אהבה מוחלטת היא למעשה שיצרה את הקושי לממש אותה. כעת, כדי להמשיך לחיות בתוך חסך כה משמעותי, יש צורך לשמר אותה. הפנטסיה הזו נותנת כח של חיים, מבחינה מסוימת אפילו חזק ממה שהמימוש היה נותן. הפנטסיה הזו נעשית ממשית יותר מן הממש. זה הדבר היחידי שנותן כח להמתין לילה נוסף, "וכיוון שאינני רוצה למות אמתין לך לילה נוסף". שניהם לא רוצים למות, היא מספרת את סיפור אי-המימוש בדרך עדינה מאוד, מבלי לחטט בפצע, מתוך קבלה והשלמה ופיוס. הוא מגיע מתוך חוסר המימוש להכרה הכי עמוקה של האהבה.

כי בהעדר הזה האהבה מגיעה לשיא ההתעצמות, המיקוד, הבהירות הפנימית. היא מתגלה בכל תפארתה דווקא מתוך עוצמת הערגה האנושה, מתוך האין ולא מתוך היש. לפעמים, אתה לומד על טיבו וערכו של משהו מתוך שאתה מאבד אותו או חולם עליו. עוצמת הנוכחות שבחזון הרבה יותר גדולה מאשר אילו היית מממש אותו. נותרת הפוטנציה והיא חזקה יותר ככל שהדבר עצמו פחות ולא ממשי.

מה אומר ומה אדבר. השיר הזה אמר הכל על הדרך שבה חוויתי את האהבה שלי בגלגול הזה, איך הכרתי את שחרזדה שלי. השיר הזה הגיע לאהבת הגורל, אני עצמי רחוק מזה עדיין. רציתי ללמוד על האהבה דרך המימוש שלה ולא דרך אי-המימוש שלה. זה מה שהפך את הגורל הזה בעיני כה קשה והוליד מרירות כה גדולה. אבל בכל מיני דרכים ניסיתי להישאר בחיים ובשיר הזה הצלחתי לבטא את הנסיון הזה בדרך היפה והמדויקת ביותר."